דב"ע נז/48 - 3

תקציר

פסק הדין סובב סביב ערעור וערעור שכנגד על סעדים כספיים לעובד שעבד בעמותה בין השנים 1960-1990. העובד עתר לקבלת מענק פרישה, הכללת תשלומי אחזקת רכב בשכרו הרגיל, פיצויי פיטורים והפרשי דרגות. בית הדין האזורי בירושלים פסק באופן חלקי לטובת העובד, ופסק מענק פרישה והפרשים בגין רכיב אחזקת רכב לקרן השתלמות והטבות, אך דחה תביעות לפיצויי פיטורים והפרשי דרגות מחוסר ראיות. האגודה ערערה על פסק הדין וטענה כי רכיב אחזקת הרכב אינו חלק מהשכר הרגיל וכי אין לחייב אותם בתשלום הפרשות לקרן השתלמות ותגמולים על רכיב זה. בית המשפט דחה את הערעור, אישר כי הרכיב אכן היה חלק מהשכר ואישר את החלטת בית הדין האזורי כי על העמותה להפריש לתגמולים. עם זאת, בית המשפט קיבל את הערעור בעניין ההפרשות לקרן השתלמות, וקבע כי ההסכם הקיים בין הצדדים אינו מחייב את העמותה לעשות כן. באשר למענק הפרישה, אישר בית המשפט את החלטת בית הדין האזורי, שהתבססה על נוהג ארוך שנים לפיו העמותה משלמת לגמלאים בונוס, תוך יצירת ציפייה להמשך. טענת האגודה כי נוהג זה נבע מטעות פרשנות נדחתה, שכן בית הדין לא מצא ראיות לטעות והדגיש כי פרשנות הסכמים קיבוציים צריכה להיות צרה. הערעור שכנגד, שהוגש על ידי העובד, ביקש הפרשים בפיצויי פיטורים, פדיון חופשות ודמי מחלה הקשורים לרכיב אחזקת הרכב והבדלי דרגות. בית המשפט דחה את הערעור שכנגד, והסכים עם נימוקי בית המשפט המחוזי כי טענות אלה חסרות שחר בשל היעדר ראיות ואישור הנורמות החלות. בסיכומו של דבר, ערעור העמותה נדחה בכל הסעיפים, למעט ההפרשות לקרן השתלמות. גם הערעור שכנגד נדחה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.