בג"צ 4156/01

תקציר

במקרה דנן, העותר, אזרח זר שנישא לאזרח ישראלי בשנת 1997 ונולדה לו בת בשנת 1998, ביקש אזרחות ישראלית. מערכת היחסים בין בני הזוג התדרדרה בהמשך, מה שהוביל את אשתו של העותר לבקש את ביטול בקשת האזרחות שלו, שכן הם נפרדו ותכננו להתגרש. בית המשפט העליון קבע כי אזרחות לבן זוג זר נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים ובדרך כלל מחייבת קשר זוגי אמיתי. מאחר שמערכת היחסים בין בני הזוג הסתיימה הלכה למעשה, הבסיס למתן אזרחות ישראלית כבר לא היה קיים. בית המשפט לא מצא פגם משפטי בהחלטת השר, והדגיש כי חוק האזרחות הישראלי נועד לשמור על אחדות המשפחה, דבר שלא היה ישים עם התפרקות המשפחה. יתר על כן, העותר ביקש תושבות קבע על בסיס אזרחותה הישראלית של בתו. בית המשפט קבע כי מעמד כזה ניתן רק בנסיבות הומניטריות חריגות, שאינן חלות כאן, שכן הבת התגוררה עם אמה והעותר לא היה המטפל העיקרי שלה. המשרד היה מוכן להנפיק אשרות ביקור כדי שיוכל לשמור על קשר עם בתו. בסופו של דבר, אישר בית המשפט את שיקול דעתו של המשיב ודחה את העתירה, בקובעו כי המצב אינו מצדיק חריגה ממדיניות ההגירה שנקבעה.