ת"א 2468/98

תקציר

התובעת, שרכשה מהנתבעת (דניב) יחידה בבניין, תבעה סעד הצהרתי בדבר היקף זכויותיה הקנייניות בבניין, וביקשה לבטל את עיקול שטחים מסוימים ליחידות שנרכשו על ידי שני נתבעים אחרים (אכרם וסולן), בנימוק ששטחים אלה היו צריכים להיות מוגדרים כרכוש משותף של כלל הדיירים בבניין. המחלוקת העיקרית נגעה לסילוק חלקים מסוימים מהרכוש המשותף והחזקתם כיחידות שנרכשו על ידי אכרם וסולן. על פי החוק והפסיקה הקודמת, ניתן היה להוציא חלקים מהרכוש המשותף ולהצמיד אותם לדירות ספציפיות, ובלבד שהדבר נעשה בהתאם להוראות חוק המכר (דירות) וצוין במפרט הטכני המצורף לחוזה המכר או במסמך נפרד. בנוסף, היו חלקים מהרכוש המשותף שלא ניתן היה להצמידם ליחידה מסוימת בשום פנים ואופן. בית המשפט קבע כי החניות והכבישים הפנימיים המקיפים את הבניין הם רכוש משותף. טענת התובעת כי מקומות חניה מסוימים נועדו להיות חלק מהרכוש המשותף המשמש את כלל הדיירים נדחתה. בית המשפט הורה להתייחס לשני מקומות חניה ספציפיים כחלק מהרכוש המשותף משום שהם הוצמדו שלא כדין ליחידה של אכרם, והיו צריכים להישאר נגישים לכלל הדיירים. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת התובעת לגבי שני מקומות חניה נוספים, לרבות אחד הממוקם מתחת לכננת המשמשת את התובעת להפעלת עסקיה. בית המשפט מצא כי התובעת ויתרה ביודעין ומרצונה על מקומות חניה אלה בעת שחתמה עם דניב על התוספת להסכם, וכעת אינה יכולה למנוע מדייר אחר את השימוש במקומות אלה. עוד קבע בית המשפט כי התובעת זכאית להירשם כבעלת המכירה שרכשה מניב, והורה לאכרם לפנות חדר מעוקב בקומת הקרקע של הבניין שהשתלט עליו שלא כדין. כל אחד מהנתבעים חויב לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 35,000 ₪.