ת"א 29965-06-18

תקציר

מדובר בתביעה אזרחית בה התובעים, מספר רוכשים, תבעו את הנתבעת, מוכרת, על כך שלא מסרה דירות במועד כפי שנקבע בחוזי המכר. הדירות המדוברות היו חלק מפרויקט נדל"ן גדול יותר שכלל בניית יחידות מגורים על מגרש בבעלות הנתבעת. הרוכשים והנתבע חתמו על הסכמים לרכישת הקרקע ולבניית הדירות ופיתוחן. הרוכשים טענו כי הנתבעת מכרה להם דירות ויש לראות בה "מוכרת" כהגדרתה בחוק מכר דירות, ואילו הנתבעת טענה כי מכרה לרוכשים רק קרקעות ולא בנתה או התכוונה לבנות את הדירות בעצמה ולכן אין להכפיף אותה לחוק. השופט קבע כי הנתבע הוא מוכר כהגדרתו בחוק מכר דירות. השופטת ביססה החלטה זו על התלות ההדדית בין ההסכמים שנחתמו בין הצדדים לבין עלוני השיווק שהוצגו לתובעים, המעידים על כוונת הנתבעת למכור דירות מוגמרות. לאחר מכן בחן השופט האם הנתבע יכול לטעון להגנה לפי סעיפי פטור במערכת החוזית בגין איחור במסירת הדירות. השופטת קבעה כי בעוד שהסעיפים תקפים ותואמים את החוק, הנתבעת יכולה לטעון להגנה רק בגין התקופה שבה הופסקו עבודות הפיתוח בשל נסיבות שאינן בשליטתה. השופט ייחס את יתרת השיהוי לאחריותו של הנאשם. לגופו של עניין, השופט מצא כי התקופה מהפסקת עבודות הפיתוח בנובמבר 2013 ועד למתן הצו לחידוש העבודה באוגוסט 2017 נופלת תחת הפטור, ואילו התקופה שמאוגוסט 2017 ועד למסירת הדירות בפועל ביולי 2019 הייתה באחריות הנתבעת. לבסוף פסק השופט על מנגנון הפיצוי בגין האיחור במסירה. השופטת ציינה כי החוק קובע שתי דרכי פיצוי: הפיצוי החוזי המוסכם על הצדדים, או מנגנון פיצוי סטטוטורי. מאחר שהמנגנון הסטטוטורי מעניק פיצוי גבוה יותר, קבעה השופטת כי יש לפצות את התובעים על פי החוק. השופטת מצאה את הערכת המומחה מטעם התובעים לקביעת דמי השכירות החודשיים בלתי מהימנה ובמקום זאת ביססה את הפיצוי על הסכום שנקבע בהסכם הצדדים, שתוקן ל-3,500 שקל לחודש איחור. השופטת פיצתה את התובעים בשיעור של 112 אלף שקל לכל דירה, כולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד המסירה בפועל. כמו כן חויב הנתבע בתשלום שכר טרחת עורך הדין של התובעים.