ת"צ 42450-01-18

תקציר

פסק הדין מאשר בקשה לתביעה ייצוגית נגד שתי עיריות ישראליות, חולון ורעננה, בגין נוהגן לגבות דמי טיפול בגין שליחת מכתב התראה שיזכיר לחייבים בארנונה לשלם את חובם לעירייה. התובעים טענו כי דמי הטיפול, שנגבו ללא אישור כדין, היוו גבייה שלא כדין של כספים מהציבור. העיריות, לעומת זאת, טענו כי האגרות מהוות מחיר עבור שירות – תזכורת למשלם המסים – ולכן אינן כפופות לדרישות של תשלומי חובה. בית המשפט מצא כי מהות דמי הטיפול אינה מחיר אלא תשלום חובה, שכן במכתב יש יסוד כופה, ולכן הבקשה נופלת בגדר חוק התובענות הייצוגיות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי האגרות טעונות אישור מפורש בחוק, דבר שהעיריות נמנעו מלספק. בית המשפט דן גם בשאלה האם התביעה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ודין שעשויות להיות מוכרעות לטובת התובעים, ומצא כי השאלות שהוצגו בבקשה – האם גביית דמי הטיפול על ידי העיריות נעשתה ללא אישור כדין, והאם האגרות חרגו מהטווח הסביר – אכן מהותיות וראויות לדיון בתובענה ייצוגית. לבסוף, בית המשפט בחן את יעילותה ונאותה של התביעה הייצוגית ופסק לטובת התובעים. התועלת לציבור מבירור חוקיות התנהלות העיריות ומחיזוק עקרונות המשפט המנהלי עלתה על הפגיעה הנטענת בעיריות. כך, התובענה הייצוגית אושרה ללא שינוי והקבוצה המיוצגת על ידי התובעים כללה את כל מי ששילם את דמי הטיפול במהלך 24 החודשים שקדמו לבקשה. הסעד המבוקש היה החזר כל הכספים שנגבו כדמי טיפול, או לחילופין החזר חלקי אם בית המשפט קבע כי שכר הטרחה נגבה כדין. בית המשפט הורה לצדדים להגיש מודעה לתביעה הייצוגית וכתב הגנה בלוחות זמנים מוגדרים והמליץ לצדדים לנהל משא ומתן כדי להימנע מניהול התביעה לגופה. למבקשים נפסקו הוצאות מינימליות בסך 10,000 ₪ כל אחד.