דב"ע נה/19 - 0

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנות המונח "תושבות" בהקשר של חוק הביטוח הלאומי לגבי נפגעי פעולות איבה. המערער, שנפגע באירוע עוין בעת שנסע ברכב בעל לוחיות זיהוי ישראליות ביהודה ושומרון, טען להכרה כ"נפגע" לפי חוק הפיצויים לנפגעי פעולות איבה. עם זאת, תביעתה נדחתה בנימוק שהיא לא הייתה "תושבת" ישראל בעת הפגיעה. בית המשפט הדגיש כי נטל ההוכחה ל"תושבות" מוטל על התובע וכי אין די בכוונה לחזור לישראל בלבד כדי לבסס תושבות אם אין התגשמות כוונה זו. המערערת, ששהתה מחוץ לישראל מאז נישואיה בשנת 1987, לא הוכיחה תושבות קבע בישראל, למרות שנשאה תעודת זהות ישראלית. בית המשפט דחה את הערעור והבהיר כי למרות שהייתה לה תעודת זהות ישראלית, היא שימשה רק ראיה לכאורה למעמד תושבות, שניתן לסתור אותה. כמו כן, טענתה כי יש להתייחס אחרת לתושבי מזרח ירושלים נדחתה. בית המשפט מצא כי המערערת לא נכנסה לישראל כדין על פי התקנות הרלוונטיות, מה שאומר שהיא אינה נחשבת ל"נפגעת" על פי החוק. פסק הדין הסתמך על פסיקה קודמת, בה נקבע כי רישיון לישיבת קבע מותנה בתושבות בפועל, אשר נעדרה למערערת, שכן מקום מגוריה היה מחוץ לישראל תקופה משמעותית. בנוסף, נדחו טענות לאפליה, שכן החוק נחשב לגיטימי על בסיס תושבות ואזרחות ולא על לאום. משכך, לא עמדה המערערת באמות המידה לפיצוי לפי חוק פעולות האיבה, וכתוצאה מכך נדחה הערעור ללא הוצאות.