ת"א 22928-11-11

תקציר

הנאשמים נצטוו לפנות את רכושם מהמקרקעין שהיו ברשותם שלא כדין. בית המשפט מצא כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח את הסכמתו של הכומר המנוח לבנייה, וגם אם כן, היא לא תחזיק מעמד, שכן היא התבססה על טעות לגבי גבול הקרקע. גם הסכמת הכומר, אם הייתה כזו, לא הייתה מטעם השותפים האחרים שהיה להם חלק בקרקע. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים לשיהוי, שכן התנהלות התובע לא הצביעה על ויתור או סליחה, והנתבעים לא שינו את עמדתם לרעה בשל התנהלות כלשהי של התובע או אביו. יתר על כן, הנתבעים לא יכלו לתבוע את טובת ההנאה מהסכם או השתק לכאורה, שכן ההסכם משנת 2011 בין התובע לאשת הכומר נועד להונות את רשויות המס. עוד ציינה השופטת כי לנתבעים, בהיותם צדדים שלישיים, ממילא לא הייתה זכות להעלות את טענת אי החוקיות, שכן זכויותיהם לא נגזרו מההסכמים. לבסוף, השופט הורה לנתבעים לשלם את חלקו של התובע בהוצאות המדידה של בית המשפט ובמחצית מסכומי שכר הטרחה המשוערים ממועד התשלום ועד למועד פסק הדין. תביעת התובעת לדמי שימוש נדחתה מאחר שלא הוזכרה בכתב התביעה המתוקן.