ע"א 2019/92

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי חברות שהוקמו בשנות ה-80 במטרה להקים את העיר עמנואל בשומרון. חלק מהקרקע הוקצה על ידי הממשלה, והשאר נרכש באופן פרטי על ידי החברות. לאחר חתימת הסכם פיתוח לחמש שנים עם מינהל מקרקעי ישראל, החלו החברות בבנייה, שמשכה אליה רוכשי דירות רבים. אלא שבעקבות סכסוכי הנהלה וקשיים כלכליים, קרסו החברות והבנייה נעצרה, מה שהותיר את רוכשי הדירות במבוכה. כונס נכסים ומנהל מונו על ידי בית המשפט כדי להציל את המצב. בהמשך גובש הסדר פשרה, אושר על ידי הנושים ואומץ על ידי בית המשפט. היא חייבה את היזמים להחזיר לחברות 5.3 מיליון דולר והקימה קרן פיצויים לרוכשי הדירות שנפגעו. המשיבים טענו כי המערערים התחייבו להמשיך ולהקצות קרקעות מדינה לחברות, דבר שהיה מרכזי בהסדר. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים והורה למערערים לערער. בית המשפט העליון, תוך שהוא מציין אי סדרים פרוצדורליים, התמקד במהות התיק. נמצא כי חבות המדינה להקצאת מקרקעין לא צוינה די הצורך בהסדר הנושים וכי הראיות שהוצגו אינן מהוות הבטחה שלטונית מחייבת. יתר על כן, כל הבטחה הותנתה בכך שהחברות ימלאו התחייבויות מסוימות, דבר שלא עמדו בהן. בכך התקבל הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי בוטלה. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות הערעור, בסך 40,000 ₪.