עת"מ 1708/07

תקציר

העותרת, מטפלת זרה בסיעוד השוהה בישראל משנת 1989, מבקשת מעמד של תושבת קבע או הארכה בלתי מוגבלת של אשרת השהייה הזמנית שלה לאחר פטירת המעסיק בו טיפלה. המדינה מתנגדת לעתירה בטענה כי העותרת לא הצדיקה את התערבותה בהחלטת המשיב, שר הפנים, לדחות את בקשתה. בית המשפט מוצא כי שהותה הממושכת של העותרת בישראל אינה מזכה אותה בתושבות קבע, שכן החוק אינו קובע הוראה כזו, ולמדינה הזכות הבלעדית לקבוע את מדיניות ההגירה. בית המשפט מכיר בסמכותה של המדינה להסדיר את כניסתם ושהייתם של זרים, כל עוד היא פועלת על בסיס ערכים ועקרונות יסוד בהתחשב בטעמים הומניטריים. בית המשפט מציין כי אשרת השהייה של העותרת הוארכה כדין במהלך השנים וכי היא הייתה מודעת לאופי הזמני של שהותה. כמו כן, הוא מדגיש כי תיקוני החקיקה המאפשרים אשרות מורחבות אינם מרמזים על רישיון לישיבת קבע. זאת ועוד, בית המשפט מדגיש כי החלטות העבר של המדינה להעניק תושבות קבע לאוכלוסיות מסוימות אינן מצדיקות את בקשת העותרת, שכן נסיבותיה שונות. בית המשפט מוצא את טענותיה של העותרת בדבר ניצול והשפלה בלתי משכנעות, וקובע כי היא נשארה בישראל מרצונה החופשי וידעה את זמניות שהותה. לבסוף, בית המשפט מציין כי קבלת העתירה עלולה להוות תקדים שיוביל לאלפי בקשות דומות, ולסתור את מדיניות המדינה בנוגע לתושבות קבע לזרים. אשר על כן, העתירה נדחית, כאשר המשיב הונחה להימנע מהרחקתה של העותרת עד ליום 1.1.2009, על מנת לאפשר לה לארגן את יציאתה. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו.