רע"א 4397/07

תקציר

בשנת 1996 פתחו המבקשים 1 ו-2 חשבון חיוב חוזר בבנק ולקחו הלוואה, תוך שימוש בדירה ובחנות כבטוחה. לאחר שלא עמדו בפירעון ההלוואה, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגדם. לאחר מכן התקשרו המבקשים בהסכם עם הבנק, בו הכירו בחובם והסכימו למכירת הדירה, בתמורה לעיכוב בביצוע החנות. הדירה נמכרה, אך המבקשים חלקו על החוב וביקשו עיכוב ביצוע לחנות. בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה את טענותיהם, והוביל את המבקשים להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שדחה אף הוא את הערעור. לאחר מכן הגישו המבקשים בקשה לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שנדחתה. בית המשפט מצא כי המבקשים לא אולצו או עושקו לחתום על ההסכם, כי הריביות שנגבו היו כדין, וכי תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדם היו מוצדקים. השופטים הסתמכו רבות על הממצאים העובדתיים וקביעות מהימנות העדים של הערכאות הנמוכות, וציינו כי המבקשים חתמו מרצונם על ההסכם לאחר שניתנה להם הזדמנות לעיין בו ולהתייעץ לגביו. עוד הדגיש בית המשפט כי המבקשים לא הוכיחו כל מצוקה או ליקוי, וכי טענותיהם בדבר תוקפו של ההסכם וגובה החוב אינן נתמכות. משלא נמצאה כל הצדקה בטיעוני המבקשים, נדחתה בקשת הערעור, תוך שהיא מאשרת את החלטות הערכאות הנמוכות יותר. סיכום מקיף זה לוכד את עיקרי פסק הדין הארוך, ומספק הבנה ברורה של המחלוקת המשפטית, פסקי הדין של בתי המשפט והסיבות לדחיית הבקשה.