ע"פ 70892/05

תקציר

הערעורים נדחים. מדובר בהחלטה בשני ערעורים בעקבות פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו. הערעור הראשון, 70892/05, שהוגש על ידי שישה מערערים ובהם חברה בע"מ, בעליה ומנהלה וארבעה עובדים, מערער על הרשעתם בעבירות על סעיפים 2, 13 ו-15 לחוק שמירת הניקיון, ועל העונשים שהוטלו עליהם – ובפרט על גובה הקנסות. הערעור השני, 70908/05, שהוגש על ידי המדינה, מתייחס לזיכויים של ארבעה מהמערערים מאשמת ניהול עסק ללא רישיון לפי סעיפים 4, 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים. ששת המערערים בערעור הראשון הורשעו בהשלכת פסולת בניין ברשות הרבים ונגזרו עליהם קנסות הנעים בין 7,000 ל-120,000 ש"ח ודמי התחייבות הנעים בין 10,000 ל-250,000 ש"ח. המערערים טענו, כי יסודות עבירת העפר ברשות הרבים לא הוכחו, ובפרט כי השטח הנדון הוא נחלת הכלל, כי הפסולת מוקרנת וכי מדובר בפסולת בניין. הם גם ערערו על זיהויים כמבצעי הפיגוע, וערערו על העונשים שהוטלו עליהם. בית המשפט לא מצא עילה להתערב בממצאי העובדות ובקביעות המהימנות של בית משפט קמא, ודחה את טענות המערערים בנקודות אלה. באשר לאופיו של מרחב הרבים, קבע בית המשפט כי די בכך שהשטח המדובר היה נגיש לציבור, וכי אנשים השתמשו בו בפועל לפעילות ספורטיבית. הגדרת "נחלת הכלל" לפי חוק שמירת הניקיון נמצאה מתקיימת במקרה זה. בשאלה האם הפסולת "הושלכה", קבע בית המשפט כי ההגדרה הרחבה של המונח בחוק כוללת השלכה, שפיכה, נטישה, עזיבה או גרימת לכלוך בדרך אחרת. בית המשפט מצא כי הפסולת שהשליכו המערערים נופלת להגדרה זו. בית המשפט אף הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי מדובר בפסולת בניין, וכי טענות המערערים בנקודה זו אינן אלא טענות שאינן נתמכות בראיות. בית המשפט הוסיף ואישר את קביעתו של בית משפט קמא כי בעלי החברה ומנהלה היו אחראים למעשי עובדיהם לפי סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון, המטיל חובת פיקוח וזהירות ראויה על נושאי משרה בתאגיד למניעת עבירות. בית המשפט קבע כי הבעלים והמנהל לא עמדו בנטל ההוכחה שהטיל עליהם הסעיף להוכיח כי עשו כל שביכולתם למלא את חובתם. בהתייחסו לסוגיית העונשים, קבע בית המשפט כי הקנסות שהטיל בית משפט קמא היו סבירים ועלו בקנה אחד עם פסיקות קודמות, המשאבים שהושקעו באיתור עבריינים סביבתיים והרווח הכלכלי מעבירות של השלכת פסולת ברשות הרבים. בית המשפט הדגיש את הצורך במדיניות ענישה מחמירה בעבירות מסוג זה ועל כן לא ראה עילה להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא. אשר לערעור המדינה, בית המשפט דחה אותו בנימוק שההטמנה לא הייתה עיסוק חד פעמי או משני של החברה, אלא חלק מסדרת פעולות שנועדו לבצע עבירה. עמדת המדינה כי כל שפיכת פסולת בניגוד לחוק שמירת הניקיון מהווה גם עבירה על חוק רישוי עסקים נמצאה בלתי סבירה. לפיכך, שני הערעורים נדחו.