ע"ע 66574-05-20

תקציר

המדינה והעובדים ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין תנאי העסקתם של העובדים בשירות המדינה. העובדים נקלטו תחת חוזים מיוחדים, שזיכו אותם בשכר קבוע כולל ולא בשכר מבוסס דרגות שניתן לרוב עובדי המדינה. הסוגיה המרכזית הייתה האם לעובדים הוקצה כדין מתח דרגה מסוים, והאם שינויים שנעשו במבנה שכרם היו חוקיים. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה ודחה את ערעור העובדים, בקובעו כי קביעת מתח הדרג הראשוני של העובדים הייתה חוקית. בית המשפט מצא כי התמונה הכוללת מלמדת כי הקביעה הייתה כדין, וכי גופי המדינה הרלוונטיים, לרבות נציב שירות המדינה, מיישמים מדיניות שנקבעה על ידי הרשויות המוסמכות. באשר לערעור המדינה על שינוי מנגנון עדכון השכר בחוזי העובדים, קבע בית הדין כי יש לקבל את הערעור מאחר שלעובדים לא היו זכויות מוקנות לתנאים הקודמים, ואלה נקבעו כדין על ידי הגורמים המוסמכים. בית המשפט דן גם בדוקטרינת הפעולה המשפטית, המונעת מבעלי דין להעלות סוגיות שכבר הוכרעו בתביעות קודמות. בית המשפט הבהיר את התנאים בהם נקבע מעשה בית משפט, והדגיש כי זהו כלל של שכל ישר וניתן להגבילו במקרים מסוימים. במקרה זה קבע בית הדין כי פסק דין עזרא, שעליו ביססו העובדים את טענתם, לא יצר מעשה של בית משפט, ולכן המדינה יכולה להציג ראיות חדשות. לבסוף, בחן בית המשפט את סמכויות נציב שירות המדינה ואת האצלת סמכויותיהן לגופים אחרים. נמצא כי הנציב האציל במשתמע את סמכותו לקבוע מתחי דרגות לגופים הכפופים לו, וכי גופים אלה פעלו במסגרת סמכותם. בית הדין הדגיש כי הדרג ההתחלתי של העובדים ראוי בהתחשב בחוסר ניסיונם והשכלתם, וכי המדינה מילאה את חובתה ליידע את העובדים על תנאי העסקתם. מאחר שתביעות העובדים נדחו לגופן, בית הדין לא הכריע בטענות המקדמיות של המדינה בדבר שיהוי והתיישנות. גם ערעורם של העובדים על חובת המדינה לשלם פיצויים בגין הלנת שכר נדחה.