עמ"ש 1022-10-16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא החלטה פה אחד של בית המשפט העליון לקבל ערעור על פסק דין קודם בעניין הסכם מתנה. המערער, אשר העניק רכוש במתנה לבנו, שמר לעצמו את הזכות לבטל את המתנה שבהסכם בשל התנהגות מחפירה או שינוי כלשהו בסטטוס קוו. לצד הסכם המתנה חתמה המערערת גם על ייפוי כוח בלתי חוזר. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם החתימה על ייפוי כוח זה מהווה ויתור על זכותה של המערערת לחזור בה מהמתנה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנות, המאפשר ביטול מתנות אלא אם המקבל משנה את מצבו בהתאם למתנה או שהתורם מוותר על זכותו לבטל בכתב. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם חוות דעתה של השופטת טאהא, הגיע למסקנה כי החתימה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר אינה מעידה על ויתור על זכותו של המערער לבטל את המתנה. החלטה זו התבססה על הוראותיו המפורשות של הסכם המתנה, אשר הצהירו במפורש על כוונתו של המערער לשמור על זכותו החוקית לשיבה. בית המשפט פירש סעיף זה כהצהרה כי המערער לא ויתר על זכויותיו, למרות חתימתו על ייפוי הכוח. יתר על כן, בית המשפט סבר כי ייפוי הכוח הוא מכשיר לביצוע העסקה בלבד ויש להכפיפו להוראות הסכם המתנה. פסק הדין גם מתח ביקורת על קביעתו של בית משפט קמא כי הסכם המתנה וייפוי הכוח מעידים על ויתור על זכות השיבה, ומצא אותה מנוגדת לתנאיו המפורשים של ההסכם. בנוסף, בית המשפט מצא כי הנסיבות הספציפיות סביב המתנה, לרבות היעדר תמורה, הופכות הוראות מסוימות בייפוי הכוח לבלתי ישימות ומיותרות. לפיכך, פסק בית המשפט העליון לטובת המערערת, קיבל את הערעור, דחה את פסק הדין הקודם והורה על ביטול עסקת המתנה. כן חויב המשיב בהוצאות המשפט של המערער ובשכר טרחת עורך דין, בסך של 25,000 ₪.