תה"ס 40184-02-17

תקציר

פסק דין זה עוסק בפרשנותו של הסכם גירושין בין שני צדדים, התובע והנתבע, בדבר רכישת דירה חלופית לאחר גירושיהם. השופט פותח בהתוויית הדין החל, הקובע כי יש לפרש חוזה על פי אומד דעתם של הצדדים, דבר שניתן למשתמע מלשון החוזה ומנסיבות המקרה. השופטת מדגישה כי נקודת המוצא לפרשנות חוזה אינה רק לשונו אלא גם בחינה אובייקטיבית של עמדות הצדדים. במקרה זה, לשני הצדדים הייתה מטרה משותפת לרכוש דירה חלופית בה תוכל התובעת לגור עם ילדיה לאחר הגירושין. הדירה הייתה אמורה להירשם על שם התובע ועלותה כ-1,800,000 ₪. מימון דירה זו אמור היה להגיע מחלקה של התובעת בתמורה ממכירת בית הנישואין, וכן מסכומים נוספים שישולמו על ידי הנתבע לתובעת במסגרת הסכם הגירושין. אלה כללו 300,000 ₪ כתשלום סיוע חד פעמי ו-600,000 ₪ כיתרת משאבים. עם זאת, בשל מחיר מכירה נמוך מהצפוי של בית הנישואין, חלקו של התובע, יחד עם התשלומים מהנתבעת, היה נמוך מ-1,800,000 ₪ הנדרשים. השופטת קובעת כי שני הצדדים אחראים למילוי החובה לרכוש את הדירה החלופית, ומשכך, על הנתבע לשלם לתובע 315,000 ₪, שהם מחצית ההפרש הנדרש כדי להגיע לעלות דירת היעד. בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 300,000 ₪ בהתאם לסעיף 59 להסכם, צמוד למדד מחירי הדירות, תוך 30 יום מיום חתימת התובע על חוזה לרכישת דירה. כמו כן, השופט פוסק לתובע הוצאות משפט בסך 40,000 ₪ שישולמו על ידי הנתבע. פסק הדין מדגיש כי יש לרכוש את הדירה ולרשום אותה על שם התובע, וחובת הנתבע נובעת מהכוונה המשותפת שבאה לידי ביטוי בהסכם הגירושין.