י"ס 71706-11-21

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב סכסוך בין בני זוג גרושים בנוגע למקום מגוריו של ילדם הקטן. האם עברה עם הילד ליישוב ליד אשדוד, ואילו האב התגורר ביישוב קרוב לעפולה, וביקש לקבוע את מקום מגוריו של הילד במיקומו הנוכחי. האם טענה כי האב היה אלים וסבל משימוש באלכוהול, ולכן לא בטוח עבורם לחזור לבית הקודם. היא גם הדגישה את הצורך במעקב רפואי אינטנסיבי של הילד, ורמזה כי האב אינו יכול לטפל בילד. בתוך כך, האב טען כי האם מנסה לנתק את הקשר ביניהם והציג עצמו כהורה מסור המעוניין בקשר יומיומי עם הילד. בית המשפט, ששם בראש סדר העדיפויות את טובת הילד, הכיר בחשיבות קביעת המגורים בהסכמה הדדית, במיוחד עבור יילודים. היא הדגישה כי יש להימנע משיפוט עצמי בעניינים כאלה, ועל ההורים לבקש רשות שיפוטית. במקרה זה, בית המשפט הגיע למסקנה כי הסכמת האב למעבר לא הייתה מפורשת וכי חששותיה של האם לביטחונה אינם מצדיקים הרחקת הילד מאביו. בצטטו את תיאוריית ההתקשרות, הדגיש בית המשפט את התקופה הקריטית לבניית מערכת יחסים והתקשרות בין האב לתינוק, המחייבת אינטראקציות תכופות ויומיומיות. נוכח המרחק בין מגורי ההורים, קבע בית המשפט כי לא ניתן לבסס קשר משמעותי. לפיכך, האם והילד נצטוו לחזור להתגורר ברדיוס של 15 ק"מ ממקום מגורי האב, דבר המאפשר יצירת תשתית לקשר משמעותי. החלטת בית המשפט הייתה מותנית, ואפשרה לאם לחזור לאשדוד אם האב הפגין אלימות, שימוש בסמים או אי עמידה בהתחייבויות ההורות. בנוסף, ניתנה לאם האפשרות לבקש רילוקיישן בעתיד. השופטת גם עודדה את שני ההורים להשתתף בתוכניות הדרכת הורים והורתה לאב להתחיל בתוכנית כזו בתוך שבועיים. ההחלטה נועדה לאזן בין הצרכים של שני ההורים לבין טובת הילד, ולהבטיח שהאחרון יוכל לפתח קשרים משמעותיים עם שני המטפלים.