ת"א 4147-02-18

תקציר

השופט שקל בכובד ראש את כל הראיות והטיעונים שהוצגו בתביעת רשלנות רפואית נגד רופא שיניים. התביעה התקבלה על יסוד חובת הזהירות של התובע, שהפרתה גרמה נזק לתובע. הנתבעת לא הביאה ראיות מספיקות לבריאותה הרופפת של התובעת טרם הטיפול, וזו הייתה הסיבה לטיפול האגרסיבי שבוצע, לרבות השחזה בלתי הפיכה של שיניו הקדמיות של התובעת לצורך הנחת הכתר. השופטת העדיפה את גרסתה של התובעת לאירועים, מצאה את עדותה אמינה, וציינה את היעדר התיעוד התומך בטענות הנתבעת. נקבע כי הנתבעת לא קיבלה את הסכמתה מדעת של התובעת לטיפול, בשל בעיות תקשורת וחוסר הסבר על מהות ההליך וסיכוניו. לתובע נגרם נזק דנטלי ונפשי כתוצאה מהטיפול הרשלני, לרבות דלקת כרונית, ונפסק לו פיצוי בסך 391,328 ₪, לצד שכ"ט עורך דין והוצאות משפט. סכום זה כלל הוצאות שיניים, נזק לא ממוני, אובדן השתכרות עתידית, הוצאות שונות ופיצוי בגין סיוע מאחרים. השופט עודד את שני הצדדים לחפש פשרה, אך משניסיון זה נכשל, ניתן פסק דין לטובת התובע.