ע"ר 26083-02-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים ובחידושים אפשריים, בלבד על בסיס המידע שסופק: **ניתוח משפטי: ע"ר 26083-02-26 ו-ע"ר 38272-02-26** **הקדמה** פסק הדין עוסק בשני ערעורים הדדיים על החלטת רשמת בית המשפט לדחות בקשה להגדלת סכום הערובה שהופקדה בהליך ערעור. הערעורים נוגעים לשאלת תחולת הוראות פרט 4 לתוספת השלישית לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התוספת השלישית" ו"התקנות") על ערעור המוגש על ידי נאמן בהליכי חדלות פירעון, אל מול החלת פרט 1 לתוספת השלישית, וכן לבחינת הצדקה להגדלת סכום הערובה מעבר לסכום הקבוע בתקנות. **הרקע העובדתי והמשפטי** 1. **פסק הדין קמא:** בית המשפט המחוזי דחה תביעה שהגיש נאמן בחדלות פירעון של חברה ("נפ-גל בנין ופיתוח בע"מ") לחייב נושא משרה ובעל מניות בחברה לשאת אישית בחובות החברה בסך כ-2.4 מיליון ש"ח. הנאמן חויב בהוצאות בסך 10,000 ש"ח מקופת הכינוס. 2. **הגשת הערעור והפקדת ערובה:** הנאמן הגיש ערעור על פסק הדין והפקיד ערובה בסך 5,000 ש"ח, בטענה כי חל בעניינו פרט 4 לתוספת השלישית, הקובע סכום ערובה נמוך יותר להליכי ערעור לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "חוק חדלות פירעון"). 3. **בקשת המשיבים:** החברה ובעל המניות (המשיבים בערעורים) הגישו בקשה לחייב את הנאמן אישית בהפקדת הערובה ולהגדילה לסך 100,000 ש"ח. 4. **החלטת הרשמת:** הרשמת דחתה את הבקשה לחיוב אישי, וקבעה כי הטלת אחריות אישית על נאמן היא חריגה. בנוסף, קבעה הרשמת כי פרט 4 לתוספת השלישית חל רק על ערעור המוגש על ידי "חייב", ולא על נאמן. לפיכך, הורתה על השלמת הערובה לסך 35,000 ש"ח, בהתאם לפרט 1 לתוספת השלישית, החל על ערעור בזכות רגיל. **ניתוח הערעורים** **א. ערעור הנאמן (ע"ר 26083-02-26): תחולת פרט 4 לתוספת השלישית** * **טענת הנאמן:** הנאמן טען כי פרשנות תכליתית של פרט 4 לתוספת השלישית מחייבת החלתו גם על ערעור המוגש על ידי נאמן בשם תאגיד. לטענתו, בהליך חדלות פירעון של תאגיד, לאחר מתן צו לפתיחת הליכים, אין התאגיד יכול לפעול בעצמו, והגשת ערעור יכולה להיעשות רק על ידי הנאמן. משכך, יש לראות את הנאמן במעמד "חייב" לצורך תחולת הוראה זו. * **החלטת בית המשפט העליון (השופט מינץ):** נדחה. בית המשפט קבע כי פרשנות חקיקה תחל מלשונה. לשון פרט 4 לתוספת השלישית ברורה וחד משמעית: "חייב באותו הליך". סעיף 4 לחוק חדלות פירעון מבחין בין "חייב" לבין "נאמן". לכן, פרט 4 אינו חל על ערעור המוגש על ידי גורם שאינו החייב עצמו, כולל הנאמן. בית המשפט דחה גם את הטענה כי אין "אפשרות דיונית" לחברה להגיש ערעור בעצמה, ונתן דוגמאות למקרים בהם חברה יכולה להגיש ערעור ישירות. * **עקרונות וחידושים:** * **פרשנות לשונית:** הדגש המרכזי בפסיקה הוא על עליונות הפרשנות הלשונית והפשטה של החוק, במידה והיא ברורה. * **הבחנה בין "חייב" ל"נאמן":** בית המשפט חידד את ההבחנה הדיונית והמהותית בין "חייב" ל"נאמן" בהקשר של חוק חדלות פירעון, גם בהליכי ערעור. * **יכולת התאגיד לפעול:** חידוש אפשרי הוא בהבהרה שגם לאחר פתיחת הליכי חדלות פירעון, קיימים מקרים בהם התאגיד יכול להגיש ערעור בעצמו, ולא רק באמצעות הנאמן. הדבר מחזק את תפיסת החברה כישות משפטית נפרדת, גם במצב של קשיים כלכליים. **ב. ערעור המשיבים (ע"ר 38272-02-26): הגדלת סכום הערובה** * **טענת המשיבים:** לשיטתם, הרשמת שגתה משלא הגדילה את סכום הערובה ל-100,000 ש"ח. הם טענו כי הנאמן מנצל את העובדה שהוצאות משולמות מקופת הנשייה, נוקט הליכי סרק בחוסר תום לב, ואינו נושא בסיכון כלכלי אישי. הוצאותיהם בפועל גבוהות מסכום הערובה, סיכויי הערעור נמוכים, וקופת הכינוס ריקה, מה שמקשה על גביית הוצאות במקרה של זכייה. * **החלטת בית המשפט העליון (השופט מינץ):** נדחה. בית המשפט הדגיש את שיקול הדעת הרחב של הרשם בקביעת גובה הערובה, ואת הזהירות הנדרשת בהתערבות ערכאת הערעור. בנסיבות העניין, התחשבה הרשמת בכך שהמשיבים מיוצגים במשותף, בסכום ההוצאות שהושת על הנאמן קודם לכן, ובהיעדר אינדיקציה להליך חריג. בית המשפט הוסיף כי עצם העובדה שהנאמן אינו נושא בסיכון כלכלי אישי אינה מלמדת על חוסר תום לב, וכי טענות המשיבים לעניין הוצאותיהם נטענו בעלמא. * **עקרונות וחידושים:** * **שיקול דעת הרשם:** פסק הדין מדגיש את רוחב שיקול הדעת של הרשם בנושא ערובה, ומדגיש שאין זו דרכו של בית המשפט להתערב בהחלטות אלו אלא במקרים חריגים. * **איזון שיקולים:** ההחלטה מדגימה את הצורך באיזון שיקולים מגוונים בעת קביעת גובה הערובה, כגון: מורכבות ההליך, מספר הצדדים, סכום ההוצאות שנפסקו בעבר, והצורך לאפשר גישה לערכאות מול הצורך בהגנה מפני הליכי סרק. * **הגנה על נאמנים:** ההחלטה מחזקת את מעמדו של הנאמן כ"ידו הארוכה של בית המשפט", וקובעת כי עצם העדר סיכון כלכלי אישי אינו מהווה עילה להגדלת ערובה מעבר לקבוע בתקנות. הדבר תורם להרתעת תביעות קנטרנות נגד נאמנים, ובכך מקדם את תכלית הליכי חדלות הפירעון. * **הבחנה בין הוצאות בפועל להוצאות שנפסקו:** בית המשפט הבחין בין הוצאות בפועל שנטען כי נגרמו למשיבים, לבין סכום הערובה המיועד להבטחת הוצאות שייפסקו בסיום ההליך. **מסקנות וסיכום** פסק הדין מקנה עדיפות לפרשנות הלשונית והפשטה של התקנות, תוך חידוד ההבחנות בין "חייב" ל"נאמן" בהקשר של הליכי חדלות פירעון וערעורים. בית המשפט מדגיש את שיקול הדעת הרחב של הרשם בקביעת סכומי ערובה, ומאמץ גישה זהירה להתערבות בהחלטות אלו, תוך שמירה על עקרונות של אחידות, הגנה על הליכים תקינים, ומניעת ניצול לרעה של המערכת המשפטית. ההחלטה תורמת לודאות משפטית בנוגע לתחולת סעיפי הערובה בחוק חדלות פירעון, ובפרט בנוגע להליכים המוגשים על ידי נאמנים.