בש"א 2697/07

תקציר

פסק הדין מקבל את הבקשה למחוק את פסקאות 42-11 ואת סעיף 104(1) מכתב התביעה. על המשיב, העותר כנגד תעריפי הביוב הנגבים ממנו, להביא תחילה את עניינו בפני ועדת ערר כמפורט בסעיף 30 לחוק הביוב, הקובע כי כל בעל נכס שנפגע רשאי לערער על דרישת תשלום בתוך 30 יום (עד 60 יום) מיום קבלתו. לוועדת הערר סמכות לאשר, לשנות או לדחות את דרישת התשלום והיא בעלת שיקול דעת רחב בבחינת הערר, לרבות בדיקות מקצועיות, עובדתיות ומשפטיות. להליך זה, שיש למצות בטרם פונים לערכאות, יתרונות רבים, ובהם סמכויות נרחבות לוועדה, יעילות מקצועית והפחתת העומס על בתי המשפט. טענות המשיב בדבר התעריפים, השטחים הנגבים והתנהלות העירייה כלפיהם מתאימות ביותר לוועדת הערר ואין להן חשיבות ציבורית חריגה המצדיקה פנייה לבית המשפט. חששותיו של המשיב כי בקשתו לוועדת הערר תידחה בשל איחור בהגשה – שבדרך כלל לא ניתן להתגבר עליו – עשויים להיות מטופלים על ידי הוועדה עצמה, אשר יכולה להאריך את המועד האחרון להגשה או להמליץ על העברת הדיון לבית משפט אזרחי. במקרה זה, בית המשפט האזרחי יכול לדון בערעור אם הוועדה סבורה שהעיכוב מוצדק ולא נובע מחוסר תום לב. על המשיב לנסות תחילה את הליך ההתנגדות המנהלית, ורק אם הדבר לא יצליח להביא את העניין לבית המשפט. פסק דין זה מכיר בחשיבותם של הליכי ערעור מינהלי וביכולתם לטפל בסוגיות ביעילות ובמומחיות, תוך הקפדה על כך שמקרים חריגים בעלי חשיבות ציבורית יידונו בבתי המשפט. הוצאות המשיב מוטלות על המבקשת, אשר נפסקו לה 3,000 ₪ כולל מע"מ בדמי שכירות.