עמ"נ 35112-02-18

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור על הטלת ארנונה על שטח חצר המשמש בעיקר מבקרים במתחם עסקים. בית המשפט קובע כי לא ניתן להגדיר את החצר, אליה מגיעים בעיקר המבקרים במתחם, כ"רחוב" הפטור מארנונה. הסיבה לכך היא שהחצר אינה מיועדת לציבור הרחב, אלא דווקא לעסקים בתוך המתחם. גם פסיקה קודמת תומכת בפרשנות זו. זאת ועוד, בית המשפט מסביר כי סיווגם של העסקים כ-א/1 עולה בקנה אחד עם חובת המערערים בתשלום מיסים בגין החצר, ואין סתירה בין שתי קביעות אלה. גם פסק הדין בערעור קודם, שלטענת המערערים השתמע ממנו כי החצר היא רחוב. לדברי השופט, הערעור הקודם לא קבע אם החצר היא רחוב, וההתייחסות אליו הייתה אך ורק לצורך בירור הגישה הישירה לרחוב, המשמרת את סיווג א/1. לבסוף, בית המשפט מדגיש כי לא כל 'כביש' הוא בהכרח 'רחוב' הפטור מארנונה, וטענת המערערים כי הצבת מחסום ושילוט בחצר הופכת אותה לדרך פרטית אינה משכנעת, שכן החצר נשארת נגישה לציבור בשעות העבודה. בהתחשב בנקודות אלה, הערעור נדחה, והמערערים נדרשים לשלם הוצאות והוצאות למשיב.