עת"מ 487/06

תקציר

העותרים, בני זוג נשואים, הגישו בקשה לאיחוד משפחות בשנת 1994, בה ביקשו לשדרג את מעמדו של הבעל, תושב הרשות הפלסטינית, למעמד של תושב ארעי בישראל. אולם, משרד הפנים (המשיב) דחה את בקשתם, תוך שהוא מסתמך על חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) משנת 2003 והחלטת ממשלה מס' 1813 משנת 2002, אשר הקפיאו את שדרוג מעמדם של תושבי הרשות הפלסטינית העוברים איחוד משפחות. החוק וההחלטה נועדו לתת מענה לשיקולי הביטחון ולהשלכות של תהליכי ההגירה. העותרים הסכימו ל"הליך מדורג" לאיחוד משפחות בשנת 1998, אך החמיצו את המועד האחרון להארכת היתר המת"ק שלהם. למרות מספר בקשות להארכה, המשיב לא החליט בבקשה לפני החלטת הממשלה. העותרים טענו כי ההסכם עם המדינה מזכה אותם באשרת א/5 וכי אין בעיכוב בהארכת היתר המת"ק כדי לרעת אותם. עם זאת, פסק בית המשפט לטובת המשיב והדגיש כי החוקים הקיימים והעומס המוטל על משרד הפנים מונעים את שדרוג מעמדו של העותר. יתר על כן, העיכובים בטיפול בבקשה לא נחשבו מופרזים, במיוחד לאור הבדיקות המורכבות וחוות הדעת החיצוניות הנדרשות לצורך איחוד משפחות. החריגים המעטים בהם המשיב שדרג את מעמדו לאחר החלטת הממשלה לא חלו על מקרה זה. משכך, העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב.