דנ"א 3113/03

תקציר

בעתירה לדיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון בו היו מעורבות א.מ. חניה (ירושלים) 1993 בע"מ ועיריית ירושלים, תבעה העותרת פיצוי כספי בגין תפוסה נמוכה מהצפוי בחניון עירוני בו פעלו על פי הסכם שכירות. המחלוקת התמקדה בסוגיה לכאורה של הגבלים עסקיים הנוגעת להגבלת המחירים בהסכם. לטענת העותר, הגבלות אלה סותרות את סעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים, בטענה כי ההסכם מהווה הסדר כובל, ולפיכך בלתי חוקי. אולם בית המשפט העליון דחה טענה זו, בנימוקים שונים מאלה של השופטים. השופט ריבלין קבע כי המצב אינו נכנס לגדר חוק ההגבלים העסקיים, שכן העירייה פעלה במסגרת זכויותיה לרווחת הציבור ולא לדיכוי תחרות. השופט אור דחה את הטענה המבוססת על דוקטרינת הזוטות, וטען כי השפעת ההסכם על התחרות בשוק הייתה זניחה. השופט טירקל הסכים עם מסקנתו של ריבלין ועם תחולת הזוטות. בעתירה נטען כי פסק דין זה חותר תחת התקדים שנקבע בפרשת טבעול בכל הנוגע לדיני ההגבלים העסקיים. עם זאת, בית המשפט, לאחר שבחן את המסמכים שהוגשו וציין חוות דעת מומחים ומסגרות חקיקה, החליט שלא לקיים דיון נוסף. בית המשפט הגיע למסקנה כי פסק הדין לא חרג או חידש באופן משמעותי באופן המצדיק בחינה כזו. בכך נדחתה בסופו של דבר העתירה, ובכך חיזקה את הפרשנות לפיה ההסכם אינו מפר את עקרונות ההגבלים העסקיים, תוך שמירה על מטרתם של דיני ההגבלים העסקיים לשמור על התחרות החופשית באופן רציונלי והגיוני.