תאד"מ 1991-01-23

תקציר

בפסק הדין בחן בית המשפט בקשה למתן פסק דין בשל היעדר הגנה, אך מצא כי לא ניתן להיעתר לה. הבעיה העיקרית הייתה היעדר ראיות התומכות בטענה כי התובע מס' 1 היה מבוטח בתובע מס' 2, ללא פוליסת ביטוח שצורפה לתביעה. יתר על כן, לא נאמרה אמירה ברורה לפיה התובעת מס' 1 שיפרה או פיצתה את התובעת מס' 2, ובכך לא ביססה עילת תביעה. בלבול נבע גם מהפער במועדים בין התאונה שדווחה בתביעה לבין השמאות שסופקה. בית המשפט ציין את היעדר ההוכחה בדבר התשלום לשמאי, והדרישה לשכר טרחת שומה הוגשה על שם התובעת מס' 2 ללא ראיה לתשלום על ידי התובעת מס' 2 או לשיפוי על ידי התובעת מס' 1. בנוסף, המסמך שמסר התובע מס' 1 כראיה לנזקים נקבע כבלתי מספק, ללא פירוט פרטי התשלום. חוסר העקביות בנזקים המדווחים סיבך עוד יותר את התיק, שכן התביעה ציינה השתתפות עצמית שאינה משתקפת בנכס הנזק. בהתייחסו לתקדימים משפטיים קודמים, כמו הערעור האזרחי 1990/22, הדגיש בית המשפט כי מתן פסק דין ללא הגנה יהיה בלתי צודק. הוא מתח ביקורת על הסוגיות החוזרות ונשנות בתביעות דומות המנוהלות על ידי עורכי דין המטפלים בתיקים רבים, והציע כי אזהרות מוקדמות יותר במקרים קשורים צריכות להספיק כדי לציית. משכך, נדחתה התביעה לפי תקנה 42 בגין שימוש לרעה בהליכים משפטיים, שכן היא לא תאמה את אמות המידה הרגולטוריות, ובית המשפט הדגיש את הצורך של הצדדים לעמוד בדרישות הפרוצדורליות ובהנחיות קודמות של בית המשפט.