ע"ע 1184/02

תקציר

פסק הדין של השופטים היה לטובת המערערים, שהיו עובדים שתבעו פיצויים בגין ימי מחלה שלא נוצלו בעת פרישתם. השופטים קבעו כי למערערים יש תביעה תקפה לפיצויי הצמדה על בסיס תניית הצמדה ברורה ומפורשת בהסכם קיבוצי מיום 30.10.84, ואושרה מחדש בהסכמים מאוחרים יותר. הוראה זו קשרה בין תנאי המערערים לתנאי כור תעשיות, שכללו פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו. השופטים הבהירו כי הזכות לפיצוי זה קמה עם הפרישה ולא נשללה בהיעדר התייחסות מפורשת לכך בחלק מההסכמים. יתר על כן, קבעו השופטים כי זכותם של המערערים לפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו נתמכה באישור ההנהלה משנת 1973 ובמכתב ממנהל הפליז משנת 1998. השופטים קבעו גם את תחולת הפיצוי, וקבעו כי המערערים היו זכאים לו מיום 1.1.91 ועד פרישתם. עוד נדחו ערעורו של המערער מס' 4, אשר חתם על הסכם פרישה אישי, וקבעו כי אין לו כל מעמד לדרוש תנאים משופרים המוצעים לו בהסכם פרישה כללי שנחתם מאוחר יותר. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות המערערים ולהשיב את כל ההוצאות שנגרמו למערערים. פסק דין מקיף זה התבסס על פרטי המקרה הספציפיים, כאשר השופטים פירשו את ההסכמים השונים ואת הצהרות הניהול המעורבות.