ע"א 3449/90

תקציר

במקרה דנן בהגדרת "נכה" וזכאויות נלוות לפי חוק הנכות וחוק הביטוח הלאומי, ביקש המשיב, חייל צה"ל לשעבר, הכרה כנכה בשל מחלת נפש הקשורה לשירות הצבאי. תביעתו הראשונית נדחתה על ידי פקיד פיצויים, ובעודו ממתין לתוצאות ערעורו, הגיש בקשה וקיבל קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי, המעידה על 100% נכות יציבה. המרדף הכפול אחר הקצבאות הוביל לערעור שהגיע לבית המשפט העליון לאחר שוועדת הערר לפי חוק הנכות דחתה את ערעורו, בנימוק שבבחירתו לקבל קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי הוא מנוע מלתבוע קצבאות לפי חוק הנכות. בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו, והתיר למשיב להמשיך בערעורו לפי חוק הנכות, שהוביל לפסק דינו של בית המשפט העליון. בית המשפט העליון, ברוב דעות, הגיע למסקנה כי הזכות לבחור הטבות אינה תלויה רק בהכרה פורמלית בזכאות אלא בעמידה בקריטריונים אובייקטיביים מסוימים. התנהלות גביית כספים ממקור גמלה אחד מעידה על בחירה, אך במקרים כמו זה של המשיב, בהם הוגש ערעור במהירות ונוהל בשקידה, התנהלות זו לא הצביעה באופן חד משמעי על בחירה סופית של הטבות. בפסק הדין הובהר כי בעוד החוק מתכוון למנוע כפל פיצויים, היעדר הוראות השבה ספציפיות מסבך את היכולת לתקן כפל תשלומים פוטנציאלי למשיב. למרות שהשופט בך תמך בהמשך ערעורו של המשיב לפי חוק הנכות והדגיש כי בקשתו הראשונית שם מצביעה על העדפה, הוא הכיר בליקויים בתקנות הקיימות בכל הנוגע לבחירת הטבות והשבה. השופט א' מצא, בהתנגדותו, ציין את הסיבוכים המשפטיים הכרוכים בדרישה להשבה ואת אופייה הבלתי מספק של המסגרת המשפטית הנוכחית, והציע ביקורת חקיקתית. בסופו של דבר, הרוב בבית המשפט העליון תמך בערעורו של המשיב להמשיך לפי חוק הנכות, אך הדגיש את הצורך בחידוד חקיקתי של אפשרויות הבחירה בין הטבות החוק.