ע"א 121/65

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על ירושתו של רחמו ניס, אביהם המנוח של המערערים (אדמונד ויוסף נייס) והמשיבה הראשונה (אסתר ביג'יו). רחמו, אזרח סורי יהודי, היגר לאיטליה בשנת 1948 ונפטר שם בשנת 1955. בצוואתו הוריש את רכושו לבניו בלבד, למעט בנותיו, ביניהן אסתר, שכבר קיבלו את חלקן ברכושו במהלך חייו. על הצוואה חתמו כל הבנות, כולל אסתר, שגם קיבלה סכום נכבד (8,000 ליש"ט) מאביה עם נישואיה. חלקה במקרקעין של רחמו הוחכרה ולאחר מכן נמכרה למערערת הראשונה, והבעלות בה הועברה מאוחר יותר לידי האחרונה. אסתר פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לערער על ההעברה ולבסס את זכותה כיורשת של חלק עשירי במקרקעין. בית המשפט נתן צו מניעה זמני נגד המערערים, אך פסק הדין מבטל צו זה. השופטים קיבלו את הערעור, וציינו את הסתרתה של אסתר עובדות מכריעות – הצוואה וויתור שלה על ירושה – מבית המשפט במהלך בקשתה לצו המניעה. התנהלות המשיב, שהתאפיינה בחוסר שקיפות ויושר, הצדיקה את ביטול צו המניעה. זאת ועוד, המשיבה לא הצליחה להוכיח את בטלות כתב הוויתור, כטענתה, בשל כפייה, השפעה בלתי הוגנת או חוסר הבנה. השופטים הדגישו כי הנטל מוטל עליה להוכיח נקודות אלה, מה גם שהוויתור נראה לגיטימי. בנוסף, הטענה כי לא הייתה מודעת לרכושו של אביה בישראל לא היוותה עילה מספקת לתמיכה בתביעתה, שכן לא הוכח כי המערערים ידעו על חוסר ידיעתה ושתקו במכוון. משלא נמצאו ראיות לכאורה לזכותה בירושה, בוטל צו המניעה הזמני. המשיב חויב לשאת בהוצאות המשפט של המערערים בשתי הערכאות, בצירוף שכר טרחת עורך דין כולל בסך 500 ליש"ט.