עע"מ 249/20

תקציר

פסק הדין שנבחן עסק בערעור בעניין הפקעת קרקע לצרכי ציבור, שם טענו המערערים לביטול ההפקעה מחמת נטישת מטרה וחוסר מידתיות. בית המשפט הדגיש כי יש לחסוך בביקורת שיפוטית על החלטות מוסדות התכנון ולא מצא עילה משכנעת להתערב במקרה זה. גם מבלי לשקול את השיהוי הנטען בהגשת העתירה, החליט בית המשפט לדחות את הערעור, תוך שהוא תומך בנימוקי בית המשפט לעניינים מנהליים. טענת המערערים כי מטרת ההפקעה נזנחה נענתה כנגד הצורך הציבורי המתמשך להקים גני ילדים, דבר העולה בקנה אחד עם הכרתם של שני הצדדים בנחיצות הקרקע. טענות המערערים בדבר "מימוש עצמי" נדחו, תוך הדגשה כי הקמת מוסדות חינוך רשמיים היא באחריות המדינה והרשות המקומית. ההפקעה, המאפשרת את האינטרס הציבורי למרות הפגיעה בזכות הקניין, נעשתה באמצעות חוק התכנון והבניה, ואינה מאפשרת זכות התנגדות להפקעה בהקשר זה. קבלת ההחלטות של הוועדה המקומית נעשתה בהגינות פרוצדורלית, חרף העיכובים, וסדרי העדיפויות של האינטרס הציבורי גברו על טענות המערערים. משכך, אישר בית המשפט את ההפקעה וקבע כי הערעור אינו מוצדק, והמערערים חויבו בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪. השופטים עמית וגרוסקופף הסכימו לכך, ושיקפו הסכמה שיפוטית לקיים את פסק דינו של בית משפט קמא.