ת"א 34999-04-18

תקציר

במקרה של רשלנות רפואית הכרוכה במוות טרגי תוך רחמי של עובר, דן בית המשפט בתביעת נזיקין שהוגשה נגד בית החולים רמב"ם והגורמים הקשורים אליו. התובעים, בני זוג, טענו לרשלנות עקב שחרור מוקדם מבית החולים למרות הריונה בסיכון גבוה של האם הקשור לזאבת ומצבים אחרים, ולאי ביצוע בדיקות הכרחיות שהיו עשויות להציל את העובר, כמו אולטרסאונד דופלר. בית המשפט מצא את הטענה מבוססת, למרות הגנות שונות ועדויות מומחים מטעם נציגי המדינה שטענו כי ניתן טיפול סטנדרטי. קריטי לפסק הדין היה הכישלון לאבחן מצוקה עוברית פוטנציאלית באמצעות בדיקות מקיפות, כולל סריקת דופלר, שכן הספרות הרפואית הסטנדרטית והמחקרים ההיסטוריים תומכים בהערכות כאלה בהריונות המסובכים על ידי זאבת. בנוסף, הודגשה פגיעה ראייתית בשל אי שליחת השליה לבדיקה פתולוגית לאחר מות העובר, מה שסיבך עוד יותר את הייחוס הסיבתי. פסק הדין קיבל את הטענה כי אילו נערכה בדיקת דופלר, היא הייתה עשויה להצביע על אי ספיקת שליה, מה שעשוי היה לאפשר לידה מוקדמת יותר שהייתה יכולה למנוע את מות העובר. בית המשפט התייחס גם לסוגיות של רשלנות תורמת, והכיר בפגם מסוים בתגובתה המאוחרת של התובעת להנחיות רפואיות לאחר השחרור, ייחס לה 20% אשם תורם אך הכיר בפיקוח הרפואי כגורם העיקרי. הפיצויים שנפסקו הסתכמו ב-850,000 ₪ לשני התובעים לאחר התאמות בגין אשם תורם וכל הסדר שכבר התקבל מקופת חולים מכבי, תוך הדגשה כי הכוונה לא הייתה לחלק את האשמה בין בית החולים רמב"ם לקופת החולים אלא להבטיח שלא יהיה פיצוי יתר. הפיצוי הסופי שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, אם כי נמוך מהרגיל בשל אתגרים שהועלו על ידי טיעוניהם המרחיבים של התובעים שסיבכו את פתרון התיק.