רע"פ 11438/04

תקציר

גזר הדין המדובר עוסק בתיק עבירת תנועה בו הורשע המבקש בנהיגה פרועה ובביצוע פניית פרסה שלא כדין, שגרמה לתאונה בה היה מעורב רוכב קורקינט. המחלוקת המרכזית נסובה סביב סיווג פציעתו של רוכב הקורקינט, ובפרט האם נגרמה לו "פגיעה של ממש", שדינה פסילת רישיון מינימום של שלושה חודשים לפי פקודת התעבורה. הן בית המשפט לתעבורה והן בית המשפט המחוזי קבעו כי הרוכב אכן סבל מחבלות של ממש, על סמך עדותו ואישוריו הרפואיים התומכים. המבקש טען כי במסמכים הרפואיים מוזכר רק "חשד לשבר" ולא שבר מאושר, ולכן המדינה לא הצליחה להוכיח פגיעה ממשית. עם זאת, בית המשפט מצא כי עדותו של הרוכב, יחד עם האישורים הרפואיים, ביססו במידה מספקת קיומן של פגיעות לא טריוויאליות, העולות כדי פגיעה ממשית כהגדרתה בחוק. זאת ועוד, היעדר חקירה נגדית על ידי ההגנה חיזק את אמינות טענות הרוכב. הכרעת הדין דנה גם בחומרת העונש, כאשר בית המשפט לתעבורה חורג מתקופת הפסילה המינימלית. בתי המשפט ציינו כי העונש הוא מידתי ביחס לעבירה, במטרה להגן על שלום הציבור בדרכים ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים. בקשתו של המבקש למתן רשות ערעור על סיווג הפגיעה וחומרת העונש נדחתה, שכן בתי המשפט לא מצאו סוגיות משפטיות או ציבוריות המצדיקות ערעור נוסף. ההחלטה מחזקת את חשיבות קביעת הפגיעות הממשיות בעבירות תנועה ואת חשיבות הבטיחות בדרכים, תוך הדגשת העילות המצומצמות לערעורים חוזרים ונשנים במקרים כאלה.