בר"מ 5898/16

תקציר

המחלוקת נסבה סביב השאלה האם על המערערים לקבל פיצוי בגין ירידת ערך קרקע שנגרמה עקב תכניות תכנון קודמות שלא פגעו במישרין במקרקעין לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט בחן האם ניתן להתייחס לנזקים מצטברים מריבוי תכניות ככזו בעת קביעת הפיצויים, ובפרט התמקד בשאלה האם תוכניות העבר צפויות אך לא פירט פרטים של פרויקטים עתידיים פוגעניים, כמו סלילת כביש 431. דעת הרוב, בראשות השופט פוגלמן, טענה כי סעיף 197 דורש פגיעה ספציפית וקונקרטית במקרקעין כדי להצדיק פיצויים, שתוכניות קודמות לא סיפקו. בית המשפט הגיע למסקנה כי תכניות העבר אינן עומדות בקריטריונים של "פגיעה" או סיבתיות הנדרשים לפיצוי, ופיצוי בגין ירידת ערך שנגרמה על ידי תכניות אלה ללא בסיס חקיקתי ברור ישבש את האיזון שהחוק ביקש לקבוע בין זכויות הקניין של הפרט לבין צרכי התכנון הציבוריים. השופט מזוז הסכים והדגיש את האיזון התכנוני ואת המגבלות המשפטיות, ואילו השופט אלרון סבר כי יש לקשור בין תכניות העבר לבין התכנית הסופית כ"הליך תכנוני כולל", ובכך להצדיק פיצוי על הפגיעה הכוללת. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעורים, תוך שימת דגש על פרשנות סטטוטורית ושינוי חקיקתי אפשרי כדי להתמודד עם תביעות פיצויים רחבות יותר.