ת"א 30120-10-14

תקציר

פסק דין זה סובב סביב תביעה כספית שהגישה עיריית ירושלים בגין חובות ארנונה הקשורים לשני נכסים בהם שוכן בית חולים בשכונת כפר עקב בירושלים. התביעה, שהוגשה תחילה נגד בית החולים לשנים 2005-2014, מוזגה בהמשך עם הליך אחר לשנים נוספות ותוקנה כך שתכלול נתבעים נוספים. התביעה המתוקנת דרשה 1,191,257.07 ₪ מסים לשנים 2005-2016 מבית החולים ומהחברות ובעלי המניות הקשורים אליו. השאלה הראשונה אליה מתייחס פסק הדין היא האם על בית החולים לשלם ארנונה. בית החולים טען כי אינו מקבל שירותים מוניציפליים מעיריית ירושלים, אך טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט. נקבע כי כפר עקב נמצאת בתחום המוניציפאלי של ירושלים, ועל פי החוק הארנונה מוטלת ללא קשר למתן שירותים מוניציפליים. גם טענות בית החולים בדבר היעדר שירותים ונסיבות ייחודיות נדחו, שכן העירייה סיפקה ראיות לשירותים בשכונה. השאלה השנייה נגעה לחבותו האישית של הנתבע מס' 3, בעל השליטה בחברות המפעילות את בית החולים. העירייה טענה כי יש להטיל עליו את האחריות לחובות המס של החברות על סמך מספר הוראות חוק. עם זאת, השופט קיבל את טענת ההתיישנות של הנתבע 3, וציין כי התביעה הוגשה מעבר למגבלת הזמן שנקבעה. העירייה לא הביאה ראיות מספיקות לביסוס החריגים לחוק ההתיישנות, והשופטת קבעה כי התביעה נגד הנתבע 3 התיישנה. לפיכך נדחתה התביעה נגד הנתבעת מס' 3, ובית החולים (הנתבע מס' 1) נפסק כאחראי לתשלום חוב הארנונה בשנים 2010-2016, בצירוף הפרשי הריבית והצמדה החלים. השופט גם הורה לבית החולים לכסות את הוצאות המשפט של העירייה, וקבע את הסכום על 25 אלף שקל. ההחלטה הדגישה את חשיבות ההקפדה על תקנות ההתיישנות, במיוחד עבור רשויות ציבוריות, במקרה זה, מה שהוביל לדחייה חלקית של התביעה.