עת"מ 24483-05-17

תקציר

פסק הדין פותח בקביעת תפקידו של בית המשפט כמוסד תכנוני נוסף, ובכך נמנע מלהתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא אם הם פועלים שלא כדין, בחוסר סבירות או ללא סמכות. בפסק הדין מודגש כי בית המשפט לא יתערב בהחלטותיהם בתום לב, ללא משוא פנים ובסבירות של גופי התכנון. במקרה דנן, בית המשפט בוחן את החלטת המשיב לאשר תכנית בניה שהוגשה על ידי בעלים במטרה להכשיר בדיעבד בנייה בלתי מורשית. פסק הדין מפרט את השיקולים שעל ועדות התכנון להביא בחשבון, ובהם שמירה על שלטון החוק ומניעת עידוד עבירות בנייה, לצד שיקולים תכנוניים כלליים. עוד מובהר כי רשויות התכנון אינן הגוף המעניש על עבירות בנייה בלתי חוקית, שהיא בתחום סמכותן של רשויות אכיפת החוק. בית המשפט מפנה לפסקי דין קודמים הקובעים כי שיקולים תכנוניים צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות בבואם להחליט על הכשרת בנייה בלתי חוקית, כאשר חומרת העבירה, נסיבותיה והאינטרס הציבורי הם שיקולים מרכזיים. הכרעת הדין מפרטת את העבירות הקשורות למקרה הנוכחי ומציינת כי הוועדה הייתה מודעת להן בעת קבלת החלטתה. נמצא כי החלטת הוועדה לאשר את התכנית הייתה סבירה, מוצדקת ומנומקת כראוי, ולכן אינה מצדיקה את התערבות בית המשפט. כמו כן, נמצא כי אישור הוועדה תואם את מגמות התכנון והתכנון הרלוונטיות. זאת ועוד, בית המשפט דוחה את טענות העותרים בדבר הפלישה הנטענת של התכנית לשטחם, וקובע כי הוועדה הגיעה למסקנה סבירה כי הבנייה התרחשה בגבולות קניינו של המשיב. באשר לבקשת רשות הערעור של העותרים למועצה הארצית, מפנה פסק הדין להוראות סעיף 110(א) לחוק התכנון והבניה, המתווה את התנאים לערר כאמור. יו"ר הוועדה המחוזית דחה את הבקשה, ובית המשפט מאשר החלטה זו ומציין כי הקריטריונים להגשת ערר למועצה הארצית לא התקיימו במקרה זה. טענות העותרים נמצאו חסרות שחר, והתייחסותן למקרים אחרים אינה משכנעת, שכן כל מקרה נבחן לגופו על פי נסיבותיו. אשר על כן, העתירה נדחית, והעותרים נדרשים לשלם הוצאות משפט למשיבים 1 ו-2, ובנפרד למשיב 3.