בג"צ 390/79

תקציר

פסק הדין עוסק בחוקיות השנויה במחלוקת של הקמת התנחלות אזרחית באלון מורה על קרקע בבעלות פרטית של תושבים ערבים, בכל הנוגע לצווים צבאיים שהוצאו על ידי הרשויות הישראליות. העותרים ערערו על תפיסת כ-700 דונם בטענה שהיא אינה מוצדקת ופוגעת בזכויות הקניין שלהם. עיקר הוויכוח נסב סביב השאלה האם ההתנחלות משרתת מטרות צבאיות לגיטימיות, כפי שקובע המשפט הבינלאומי, ובמיוחד תקנה 52 לתקנות האג, המאפשרת תפיסת קרקעות לצרכים צבאיים. בית המשפט בחן את המניעים להסדר, וציין דעות סותרות בין גורמי מפתח ביטחוניים, בהם הרמטכ"ל ושר הביטחון. בעוד הרמטכ"ל תמך בהסדר לצורכי הגנה אסטרטגית, שר הביטחון חלק על נחיצותו. מחלוקת פנימית זו הדגישה פרשנויות שונות לצרכים צבאיים לעומת מניעים ציוניים או אידיאולוגיים רחבים יותר. בית המשפט הביע חשש מאופייה הקבוע של התנחלות אזרחית שהוקמה מכוח צו תפיסה צבאי זמני, והדגיש כי אין ביכולתו להצדיק פעולות כאלה על בסיס לאומני או אידיאולוגי בלבד. יתר על כן, בית המשפט שקל את המשפט הבינלאומי, לרבות אמנת ג'נבה, וקבע כי ללא ראיות ברורות ומכריעות לצורך צבאי, אין הצדקה לתפיסה. לסיכום, הכריז בית המשפט על צווי התפיסה כבטלים, וחייב את פינוי המתנחלים והמבנים מאדמותיהם של העותרים, ובכך חיזק את העיקרון לפיו צרכים צבאיים חייבים להיות הגורם הדומיננטי כאשר רכוש פרטי מופקע בשטחים מוחזקים.