ע"פ 5863/10

תקציר

המערערת ערערה על הרשעתה בכך שגרמה לארבעה אנשים לעזוב את ארץ מגוריהם כדי לעסוק בזנות, בניגוד לסעיף 203א(ב) לחוק העונשין, וגרמה לשני אנשים נוספים, בהם קטין, לעזוב את הארץ בה התגוררו לצורך העסקתם בזנות, בניגוד לסעיף 376ב(א) לחוק העונשין. המערערת טענה, כי שגה בית משפט קמא בקביעת יסודות העבירות, וטען כי הן מרחיקות לכת יתר על המידה וכי הערך המוגן של חירות האדם לא נפגע בעניינה משום שהקורבנות עזבו מרצון. עוד טענה כי הפרשנות המרחיבה של העבירות אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק העומדת מאחורי החוק, וכי גם אם העבירה נועדה להגן על המוסר, נסיבות המקרה אינן מצדיקות הרשעה פלילית. לחילופין, ביקשה המערערת להמתיק את עונשה, תוך ציון נסיבותיה האישיות כאם לילד קטן וההיבט השיקומי. המשיב הסתמך על פרשנותו של בית משפט קמא לעבירות וטען כי יש לדחות את הערעור. בית המשפט קבע כי הוראות העבירות אינן דורשות הוכחת כפייה או חוסר הסכמה מצד הקורבנות, וכי הן נועדו למגר את נגע הזנות והסחר בבני אדם. המרכיב ההתנהגותי בעבירה היה לגרום לנפגעים לעזוב את ארץ מגוריהם, וניתן לעשות זאת גם בהסכמת הקורבנות. בית המשפט דחה גם את טענת המערער כי העבירות חייבו את העבריין לגרום לקורבנות לעסוק בזנות בפעם הראשונה, וקבע כי לשון החוק ותכליתו אינן תומכות בתנאי כזה. יתר על כן, הצורך החברתי להילחם בזנות ובסחר הצדיק פרשנות מרחיבה של העבירות. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולדחות את הרשעתו של המערער. עוד מצא בית המשפט כי העונש שהטיל בית משפט קמא היה הולם וסירב להתערב בו. נסיבותיו האישיות של המערער נשקלו על ידי בית משפט קמא בגזר דינו ולא הצדיקו הקלה בעונש. לבסוף, ציין בית המשפט כי המערערת לא התייצבה לרצות את עונשה, וכי העניין הועבר למשטרה. לפיכך הערעור נדחה במלואו.