עפס"פ 78814-09-24

תקציר

במקרה דנן ערער המערער על החלטת בית משפט השלום בירושלים שלא לפסול עצמו מהליכי מעצרו. נגד המערער הוגש כתב אישום באשמת איומים ואלימות כלפי בת זוגו, ובית המשפט שלח אותו תחילה למעצר בית מלא. הוא ביקש הקלות בעבודה ובנסיעות, אך אלה סורבו על סמך תסקיר מבחן שהצביע על חוסר שיתוף פעולה וסיכון גבוה לחזרה לפשע. כאשר שקל בית המשפט להחמיר את תנאיו באמצעות פיקוח אלקטרוני, טען בא כוח המערער כי השופט גילה משוא פנים בכך שיזם אמצעי מחמיר זה. למרות טענות אלה, הבהיר בית המשפט כי פעולותיו התבססו על תסקיר המבחן ונועדו להעריך את מסוכנות המערער באופן אובייקטיבי. בית המשפט העליון לא מצא חשש ממשי למשוא פנים, שכן ההחלטות הפרוצדורליות נועדו לניהול תיקים יעיל ולא העידו על עמדה קבועה מראש בנוגע למעצרו של המערער. הודגש כי השופטים בוחנים מסוכנות ואפשרויות על סמך הראיות שהוצגו, ובמקרה זה, סירובו של המערער לפיקוח אלקטרוני הסיט את המוקד למעצר ממשי פוטנציאלי. הערעור נדחה, שכן בית המשפט הגיע למסקנה כי מעורבותו של השופט לא הוכיחה היעדר משוא פנים.