ע"פ 2790/13

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהרשיע את המערער בעבירות מין שבוצעו באחייניתו הקטינה, ועל העונש שהוטל עליו – 14 שנות מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. טענתו העיקרית של המערער מתמקדת בסוגיית תקופת ההתיישנות. לטענתו, המעשים בוצעו בשנים 1995-1996 ולכן כתב אישום דרש את אישור היועץ המשפטי לממשלה, שלא התקבל. לחילופין, טוען המערער כי חומר הראיות אינו מצדיק את הרשעתו, וכי נפגעה זכות ההיוועצות בחקירתו, ומבקש להקל בעונש שהוטל עליו. בית המשפט קבע כי המעשים בוצעו במועדים הנקובים בכתב האישום – זמן קצר לאחר נובמבר 1999 – ולפיכך הוראות סעיף 354 לחוק העונשין אינן חלות, ולא נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה. מכל מקום, גם אם היה מקבל בית המשפט את טענת המערער כי המעשים בוצעו בשנים 1995-1996, ניתן היה לקבל את האישור בדיעבד. בית המשפט בחן את חומר הראיות והגיע למסקנה כי הן תומכות במסקנתו של בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער. בית המשפט הדגיש כי עדותה של המתלוננת נמצאה אמינה, ונתמכה גם בראיות אחרות, לרבות עדות השכן והודאת המערער, שניתנה מרצון וללא כל לחץ. אשר לטענה בדבר הפרת זכות ההיוועצות, מצא בית המשפט כי המערער נפגש עם עורך דין יום לפני מסירת הודאתו, ונפגש עמו גם לאחר מכן, ועל כן לא נפגעה זכותו להיוועץ. לבסוף, קבע בית המשפט כי אינו רואה עילה להתערב בעונש שנגזר על המערער, נוכח המעשים החמורים שבוצעו, השפעתם ארוכת הטווח על חיי המתלונן וחוסר החרטה של המערער. לפיכך, הערעור נדחה.