ת"א 41995-04-24

תקציר

פסק הדין המדובר מתבסס על פסיקה מבוססת המצמצמת את התערבותם של בתי המשפט האזרחיים בהחלטות של ערכאות שיפוטיות פנימיות. אלא אם כן הנסיבות נופלות לאחת משתי קטגוריות – בית הדין הפנימי חרג מסמכותו, או הפר את עקרונות הצדק הטבעי – החלטות כאלה מכובדות בדרך כלל. במקרה הנדון, בית הדין לא מצא עילה להתערב בפסקי הדין של בית הדין המשמעתי ובית המשפט העליון בנוגע להחלת מאסר על תנאי על מועדון כדורגל. הוראת השעה המסדירה את הנושא לא שינתה בדיעבד את ההוראות להחלת עונשי מאסר על תנאי, ועל כן לשונו הברורה של חוק המשמעת תומכת בפרשנותו של בית המשפט העליון. זאת ועוד, בית הדין מצא כי החלטת בית הדין המשמעתי לפעול בהתאם להנחיה הקודמת של בית המשפט העליון – שלא הייתה מחייבת – הייתה בסמכותו. החלטה זו, יחד עם פסקי הדין של בית הדין המשמעתי ובית המשפט העליון, לא הפרה את כללי הצדק הטבעי. מאסר על תנאי, במקרה זה, הפחתת נקודות, הוא אמצעי הרתעה שנועד להרתיע מעבירות חוזרות. מאחר שבית המשפט העליון כבר הטיל עונש מאסר על תנאי, לא הייתה פגיעה בצדק הטבעי בהחלת עונש זה לאחר עבירה חוזרת. לבסוף, הסכימה השופטת עם קביעתו של בית המשפט העליון כי אלימות בספורט, המבוצעת על ידי אוהדים או בדרך אחרת, חוצה את הגבול להתנהגות בלתי ספורטיבית וראויה לסל העונשים המצומצם הקיים, הכולל הפחתת נקודות. בהתחשב בשיקולים אלה, דחתה השופטת את התביעה והורתה לתובע לשלם לנתבעים הוצאות בסך 25,000 ₪.