ת"א 54093-11-20

תקציר

התובעת, עורכת דין ילידת 1972, תבעה את הנתבע, את רופא השיניים שלה ואת המבטחת שלו בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מטיפול רפואי בשיניה. התובעת טענה כי הנתבע התרשל בטיפול בכאב השיניים שלה, מה שהוביל לכאבים עזים ולהגבלות בלסת. לטענתה, הנתבעים כשלו בניהול תיק רפואי תקין, ונגרם להם נזק ראייתי. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי הטיפול היה ראוי וכי טענות התובע חוסות תחת חוק ההתיישנות. בית המשפט מצא כי אמנם היו ליקויים ברשומה הרפואית, אך הם לא גרמו נזק ראייתי לתובע או הגיעו לכדי רשלנות. בית המשפט מינה מומחה שאישר כי הטיפול בנאשם היה סביר ומקובל. עוד קבע המומחה, כי נכותה הנוכחית של התובעת, המאפשרת לה לפתוח את פיה בהיסוס עד 39 מילימטרים, היא ככל הנראה תוצאה של תופעת לוואי נדירה של זריקת ההרדמה, שאינה מעידה על רשלנות. בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה והגיע למסקנה כי הנתבע לא התרשל ביחסו לתובע. עם זאת, בית המשפט מצא את הנתבעת אחראית לכך שלא רשמה במדויק את המדידות פותחות הלסת ואת התרופות שנרשמו לתובע. כתוצאה מכך נפסקו לתובע 8,203 ₪ כפיצוי בגין עלות טיפולים מתקנים נוספים על ידי רופאים אחרים, אותם חויבה הנתבעת לשלם בתוך 30 יום. כל צד היה אחראי לשכר הטרחה שלו.