תת"ע 1462-02-15

תקציר

הנאשם, תושב האזור, הואשם בעבירה על סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, הקובע כי לא ינהג אדם ברכב מנועי אלא אם כן הוא בעל רישיון נהיגה תקף לאותו סוג רכב. הנאשם החזיק ברישיון נהיגה שהונפק באזור, אך לא ברישיון ממפקד כוחות צה"ל במקום. השאלה הייתה האם ללא היתר זה ניתן לראות בנאשם כבעל רישיון נהיגה תקף בישראל. השופט קבע כי לנאשם רישיון נהיגה תקף בישראל. הם ביססו זאת על כך שתקנה 578א קובעת כי תושב האזור שהונפק בו רישיון "ייחשב כבעל רישיון נהיגה תקף בישראל". בעוד שתקנה 578ב אוסרת על תושב האזור לנהוג ברכב שאינו רשום במקום ללא רשות המפקד, השופט פירש תקנות אלה כפשוטן, וקבע כי היעדר רישיון גורר רק איסור נהיגה, ולא תוקף הרישיון עצמו. זאת ועוד, השופט ציין כי המחוקק לא כרך את תוקפו של רישיון הנהיגה למקום רישום הרכב. טענתה העיקרית של התביעה הייתה כי ללא הרישיון נהג הנאשם ללא רישיון המתאים לסוג הרכב, האסור לפי סעיף 10(א). עם זאת, השופט חלק על כך, וציין כי הגדרת "סוג רכב" בחקיקת התעבורה אינה תלויה במקום הרישום. עוד הדגישו כי סעיף 10(ג) לפקודה קובע כי מקום רישומו של הרכב אינו מהווה עניין לעניין זה. השופט מתח ביקורת על מדיניות החיוב הלא עקבית של התביעה, שהובילה לכך שחלק מהנאשמים הואשמו בהפרת תקנה 578ב ואחרים בהפרת סעיף 10(א) ויצרו אי שוויון. הם העדיפו הוראה ספציפית (תקנה 578ב) על פני הוראה כללית (סעיף 10(א)), מה גם שהרציונל העומד מאחורי 578ב הוא ביטחון, הנבדל משיקולי תנועה/בטיחות של הפקודה. בסופו של דבר, זיכה השופט את הנאשמים מהפרת סעיף 10(א) ובמקום זאת הרשיע אותם בהפרת תקנה 578ב, תוך הפעלת סמכותם לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. פסק הדין ניתן בנוכחות שני הצדדים, ביום 29.6.16.