ע"א 531/92

תקציר

פסק הדין עסק בסכסוך מקרקעין בין המערערים לבין המשיב, שאבותיו היו בעלים משותפים של חלקות קרקע לא מוגדרות בכפר נחף. פסק דין משנת 1961 חילק את החלקות, אך ייפוי כוח משנת 1963 נחתם על זכויותיו של אבי המערערים במשיב. רישומו של שינוי זה לא הושלם עד 1966 עקב עיכובים ביורוקרטיים. בשנת 1989 הגיש המשיב בקשה רשמית לתיקון רישום המקרקעין, לה התנגדו המערערים, בטענה כי התביעה התיישנה ולא הייתה בכך תרמית. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב, אך בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור. נמצא כי תביעת המשיב אינה מיושנת, שכן עילת התביעה קמה בשנת 1966 ותקופת ההתיישנות עמדה על עשרים וחמש שנים. בית המשפט העליון אף פירט את הנסיבות שבהן שתיקה יכולה להוות תרמית, שהיא מרכיב מרכזי הנדרש לתיקון רישום המקרקעין. מאחר שבית משפט קמא לא בחן היבט זה במידה מספקת, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. בית המשפט העליון אף ביטל את ההוצאות שנגבו מהמערערים בגין ביטול פסק דין במעמד צד אחד, וקבע כי אין לכך הצדקה.