ת"א 43973-04-22

תקציר

המחלוקת נסובה סביב תביעת פינוי רכוש. התובעת, בעלת דירה, ביקשה לפנות דיירת מוגנת, הגב' זליבנסקי, להרוס מבנה קיים ולבנות בניין חדש. הושג הסכם גישור לפיו הגב' זליבנסקי תקבל דמי פינוי בסך 1,500,000 ₪ ותפנה את המקום. עם זאת, היא נפטרה לפני שפינתה את הנכס, מה שהוביל לתביעה זו של התובע לבטל את הסכם הגישור. התובעת טענה כי מאחר והשוכרת לא פינתה את הנכס במהלך חייה של הגב' זליבנסקי, יש לבטל את ההסכם ואין ליורשיה זכות בדמי הפינוי. מנגד, הנתבעים, אחייניה ויורשיה של הגב' זליבנסקי, טענו כי ההסכם צריך לעמוד על כנו והם זכאים ליתרת דמי הפינוי. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, בקובעו כי הסכם הגישור מחייב ולא פירט את השימוש באגרת הפינוי לדיור חלופי. בית המשפט קבע כי חובתה של הגב' זליבנסקי הייתה לפנות את הדייר, דבר שמומש עם מותה, וחובתה של התובעת הייתה לשלם את האגרה, אותה ניתן לקיים כעת כלפי היורשים. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי זכויותיה של הדיירת כדיירת מוגנת פקעו עם פטירתה, אך הסכם הגישור לא היה מותנה במעמדה. לפיכך, יורשיה יכולים לקבל את דמי הפינוי, ועל התובעת לשלם את יתרת הסכום בהתאם להסכם. כמו כן חויב התובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעים. פסק דין מקיף זה מבטיח את מימוש הסכם הגישור ומחזק את עקרון הסופיות בהסכמים מסוג זה, תוך הדגשה כי ביטול מוצדק רק בנסיבות חריגות, שלא התקיימו במקרה זה.