ע"א 4473/93

תקציר

במקרה דנן דן בית המשפט העליון בערעור שעניינו אירוע שריפה בו נהרסו מבנים שבוטחו על ידי המשיב. מקורה של השריפה בבניין שהושכר על ידי המערערת מס' 1, אשר הואשמה ברשלנות לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי למרות שהמערערת לא התרשלה בהתפשטות השריפה, התחזוקה הלקויה של רכושה תרמה לסיכון ההצתה, ובכך לא הפריך את חזקת הרשלנות. עם זאת, בית המשפט העליון התייחס לתפיסה לפיה רשלנות היא מטבעה על אדם סביר המתייחס מראש לסיכונים צפויים. לא נמצאו ראיות לכך שהמערערת מס' 1 ידעה או היה עליה לצפות את ההצתה בנכסיה; לפיכך, רשלנות כזו לא הייתה צפויה מאדם סביר ללא ידיעה מוקדמת ספציפית של איום. זאת ועוד, בית המשפט ציטט את סעיפים 38-41 לפקודת הנזיקין המסבירים את מטרת המחוקק להקל על נטל ההוכחה בדבר רשלנות, אך הדגיש כי מעשה הצתה פלילי מוכח ממוסס את חזקת הרשלנות המוטלת בסעיף 39 על בעל הנכס, ומחזיר את הנטל לתובע להוכיח רשלנות. בנוסף, האחריות לתחזוקת הנכס ואבטחתו, לרבות גידור ושמירה, נפלה בראש ובראשונה על המבוטח (לקוח המשיב), ולא על המערערת מס' 1. יצוין, כי בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי גם אם הייתה רשלנות כלפי המערערת מס' 1, הרי שההתרשלות של המבוטח באחזקת הרכוש תרמה באופן משמעותי לנזקים התוצאתיים של השריפה, ובכך גרמה לרשלנות תורמת משמעותית. משכך, הפך בית המשפט את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, דחה את טענות המשיב והורה להן לכסות את הוצאות המשפט של המערער.