תפ"ח 1944-12-09

תקציר

הנאשם, בעל פיגור שכלי קל, חנק למוות את שכנו לאחר ויכוח כספי. הוא הודה באשמת רצח והורשע לפי סעיפים 300(א)(2), 301(א) ו-29 לחוק העונשין. בית המשפט צריך להכריע בשתי סוגיות: האם לקבל את הסדר הטיעון והיכן על הנאשם לרצות את עונש המאסר שלו – בכלא או במעונות נעולים. תחילה קובעים השופטים כי הנאשם אכן סובל מפיגור שכלי קל. לאחר מכן הם דנים בתכליתו של סעיף 300א לחוק העונשין, המאפשר לבית המשפט להורות על עונש מופחת לנאשמים המבצעים עבירות בשל הפרעות נפשיות או ליקויים. מסקנת השופטים היא כי ליקויו הנפשי של הנאשם נופל תחת סעיף זה. בהמשך, רוב השופטים (השופטים סוקול ושרון-נתנאל) טוענים כי חומרת העבירה, מסוכנותו של הנאשם לחברה והיסטוריה קודמת של אלימות גוברים על השיקולים לשליחתו למעון נעול. הם מאמינים ששירות בתי הסוהר יכול להגן על הנאשם ולהכניסו לאגף מתאים. עוד הם מציינים כי העברתו למעון נעול בהמשך נותרה בגדר אפשרות. לפיכך, הם מחליטים כי על הנאשם לרצות את עונשו בכלא. השופט ברלינר, לעומת זאת, סבור כי הכף נוטה לטובת המעון הנעול. לטענתם, הליקוי הנפשי של הנאשם הוא משמעותי וכי קיים סיכון ממשי לניצולו בכלא. מכיוון שהפנימייה הנעולה היא מקום שנבנה במיוחד כדי לטפל ולשקם עבריינים עם ליקויים שכליים, זה יהיה המקום המתאים ביותר עבור הנאשם לרצות את עונשו. בסופו של דבר, החלטת הרוב היא כי הסדר הטיעון מתקבל, והנאשם נידון ל-20 שנות מאסר, עם שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי של 100,000 ₪ לעיזבון המנוח. עונש המאסר ירוץ מאחורי סורג ובריח, עם אפשרות לעבור למעון נעול הפתוח לבחינה עתידית. עוד מציינים השופטים כי החלטה זו אינה סופית וניתן יהיה לבחון אותה מחדש בעתיד.