תא"מ 32994-03-20

תקציר

התיק סובב סביב תובע שייבא רכב לישראל ושילם את מסי היבוא הנדרשים לרשות המכס הנתבעת. מאוחר יותר התברר כי הרכב נגנב, מה שהוביל את התובע לתבוע את רשות המכס להחזר המסים ששולמו. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם יש לקבל את תביעת התובע להחזר מס על סמך הוראות סעיף 150(2) לפקודת המכס. בית המשפט קבע כי לא התקיימו התנאים להחזר מס לפי סעיף 150(2). נמצא כי התובע לא הגיש את תביעתו להחזר כספי "באופן מיידי" לאחר שגילה שהרכב גנוב, כנדרש בחוק, שכן בקשתו הוגשה למעלה משנה לאחר גילוי אי ההתאמה. כמו כן, בית המשפט קבע כי רשות המכס לא התרשלה בשחרור הרכב ליבוא או בטיפולה לאחר מכן בנושא. בית המשפט פירש את המונח "שימוש" בסעיף 150(2) כמשמעותו כל ניצול של הטובין לתועלת כלכלית וקבע כי יש לחשב את מועד גילוי אי ההתאמה מרגע שנודע למדינה או ליבואן על כך, לפי המוקדם מביניהם. גם ההחלטה על החזר המס נמצאה נתונה לשיקול דעתו של מנהל המכס, ובית המשפט הסכים עם עמדת הנתבעת כי הנסיבות אינן מצדיקות התערבות בשיקול דעת זה. משכך, נדחתה תביעת התובע להחזר מס, אך לא נפסקו הוצאות לנתבעת. עם זאת, בית המשפט הציע כי רשות המכס תוכל לשקול להיענות לבקשת התובע שלא במסגרת החוק.