ע"א 393/79

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על שיעור הריבית החל על תשלום שנפסק על ידי בורר. הבורר פסק כי על המשיב לשלם למערערת סכום כסף צמוד למדד יוקר המחיה, בתוספת ריבית. המערערת ערערה על פסק הבורר לבית המשפט המחוזי, אשר הפחית את שיעור הריבית מ-26% ל-7.5% לאחר פסק הבוררות. לאחר מכן ערער המערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, ואילו המשיב הגיש ערעור שכנגד, אשר נדחה. בית המשפט העליון קבע כי פסיקת הבורר בשיעור ריבית של 26% אינה כפופה לצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המרבית), החל רק על הלוואות, וכי לבורר נתונה סמכות לפסוק ריבית גבוהה מ-7.5% לפי חוק פסיקת ריבית. עם זאת, בית המשפט מצא כי הבורר חרג מסמכותו כפי שהוגדרה בהסכם בין הצדדים, אשר הגביל את שיעור הריבית ל-10%. בית המשפט נימק זאת בכך שלמרות תהליך הבירור הממושך, תנאי ההסכם נותרו בתוקף ויש לקיימם. השופט מ' אלון והשופטת בן-פורת הסכימו שניהם עם פסק דינו של מ"מ הנשיא י' כהן, כאשר השופטת בן-פורת הוסיפה הבהרה בנוגע לחוק פסיקת ריבית והצמדה. משכך, קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי את הערעור, ותיקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי כך שישקף ריבית של 10% לאחר הפסיקה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.