ב"ל 15173-11-18

תקציר

התובע, שעבד באיטום וזפת גגות למעלה משלושה עשורים, עצמאי במשך רוב הזמן הזה, הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה במחלותיו הנובעות מפגיעה בעבודה. הביטוח הלאומי הכחיש את טענותיו והוביל אותו לתבוע אותם. השופטת הראשית דחתה את התביעה, שכן קבעה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו כי נגרמה לו פגיעה בעבודה כהגדרתה בחוק. השופט מצא את גרסת התובע לגבי עברו התעסוקתי בלתי קוהרנטית ובלתי אמינה. התובע לא הביא ראיות מספיקות, כגון רישומי תעסוקה או עדויות עדים, כדי לתמוך בטענותיו, במיוחד נוכח השיהוי הקיצוני של עד עשר שנים בהגשת תביעתו לביטוח הלאומי. יתר על כן, השופטת הגיעה למסקנה כי התובע לא ביסס תשתית עובדתית ראויה לתביעתו, כנדרש במקרים של מיקרוטראומה, במיוחד לאור העובדה שעבודתו לא הייתה רצופה והוא לא הוכיח חשיפה חוזרת ונשנית לחומרים מסוכנים. בסיכומו של דבר, השופט קבע כי טענת התובע אינה משכנעת ודחה אותה, תוך שהוא מותיר כל צד לשאת בהוצאותיו. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, עם זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום.