עע"מ 1966/09

תקציר

השאלה המרכזית בערעור זה היא האם תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל חלה על עניינם של המערערים. תקנה 12 מתווה את הקריטריונים לשיקול דעתו של שר הפנים במתן מעמד ישראלי לילדים שנולדו בישראל להורים לא יהודים. על פי התקנה, על המבקש לעמוד בשני תנאי סף: להיוולד בישראל ולא להיות זכאי לאזרחות מכוח חוק השבות. התקיימותם של תנאים אלה מקנה למבקש מעמד זהה לזה של הוריו. התקנה נועדה להגן על שלמות התא המשפחתי ועל טובת הילד על ידי מניעת נתק בין מעמד ההורים לילדיהם. בדרך כלל, התקנה חלה על משפחות המתגוררות בישראל. עם זאת, המערערים מתגוררים בשכונת ואדי חומוס, מצב ייחודי בו השכונה משתרעת פיזית על העיר ירושלים הישראלית אך טכנית נמצאת בגדה המערבית. תושבי השכונה נהנים משירותיה של ירושלים וחיים כמכלול אורגני עם תושביה הישראלים. בשל נסיבות חריגות אלה, אין להחיל את דרישת התושבות הגיאוגרפית הסטנדרטית, ויש צורך בבחינה עניינית של זיקת המשפחה לישראל. לאב, תושב קבע, ולילדיו, ילידי ישראל, יש זיקה הדוקה לארץ. הם מנהלים את חיי היום-יום, את משפחתם ואת ענייניהם החברתיים בתוך ירושלים, ומכשול ההפרדה מפריד אותם כעת פיזית מהגדה המערבית. המבנה המשפחתי המורכב שלהם, כאשר חלק מהאחים הם בעלי מעמד של תושב קבע ואחרים לא, תומך גם הוא בעניינם. לפיכך, יש לראות את האב כתושב ישראל, וילדיו צריכים לקבל מעמד של תושבי קבע על פי תקנה 12. חרף ההשלכות הרחבות האפשריות, הנסיבות הייחודיות מצדיקות תוצאה זו, מה גם שהקמת גדר הביטחון תרמה למציאות המורכבת של המערערים. עם זאת, רוב בית המשפט חולק על כך, דוחה את הערעור ומאשר את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. לטענתם, תקנה 12 אינה חלה באופן אקס-טריטוריאלי וכי מתן מעמד להמשך החיים מחוץ לגבולות ישראל אינו עולה בקנה אחד עם תכליתה.