דב"ע נה/13-01

תקציר

ענייננו בערעור של הרשות על פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין תאונת עבודה שאירעה ביום 7.8.91 וגרמה למשיב פגיעת ראש. הערר בפני הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) התייחס לסוגיות הנוירולוגיות וביקש לקבוע את דרגת הנכות. עם זאת, הוועדה הגיעה למסקנה כי למערער אין נכות נוירולוגית וכן שקלה להפחית את דרגת הנכות בגין ירידה בשמיעה. בהמשך ניסה המערער למשוך את הערר, אך הוועדה החליטה לקבוע דרגת נכות של 0% החל מנובמבר 1991. על החלטה זו הוגש ערעור בבית הדין המחוזי, שאישר את החלטת הוועדה. לאחר מכן ערער המערער לבית המשפט העליון. עיקר הטענות שהעלתה המערערת כללו פרשנות מצמצמת של התקנות הרלוונטיות, הגבלת סמכות הוועדה לנושאים שעליהם מערערים, חוסר יכולת לשלול קשר סיבתי שכבר נקבע, ואי תקינות ניהול הדיון בערעור בהיעדרו של המערער. בנוסף, טען המערער כי הרכב הוועדה היה פגום בכך שלא כלל רופא אף אוזן גרון. מנגד, טען בא כוח המוסד כי לוועדה הרפואית לעררים יש סמכות לדון בערר על סמך תקנה 30 לתקנות הנכות, והמערער אינו יכול למשוך את הערר מרגע שהוגש. בית המשפט התייחס בהרחבה לתקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי, המסמיכה את ועדת הערר לאשר, לבטל או לשנות החלטת ועדה. היא התייחסה גם לפסקי דין קודמים שפירשו תקנה זו כחריגה, ובכך הצדיקה פרשנות מצמצמת. בית המשפט הגיע למסקנה כי מאחר שהמערער העלה את הנושא הנוירולוגי, לוועדה יש סמכות לטפל בכל המומים והמחלות, לרבות ירידה בשמיעה. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הוועדה יכולה לבחון מחדש את הקשר הסיבתי, שכן ההחלטה נשוא הערעור היא של ועדה רפואית מדרג ראשון. בית המשפט לא מצא טעם בטענות בדבר הרכב הוועדה והיעדרותו של המערער במהלך הדיון. לפיכך דחה בית המשפט את הערר, ובכך חיזק את החלטות הוועדה הרפואית לעררים ובית הדין המחוזי בעניין קביעת הנכות. פסק הדין ניתן ביום 3.8.95 ללא צו להוצאות.