ת"א 13227-05-20

תקציר

פסק הדין דן בטענותיהם של שתי קבוצות תובעים, יורשי גדליה ויורשי יוסף, שביקשו לרשת מניות בחברה, נגד החברה ובעל השליטה בה. הנתבעים טענו כי מדובר בטענות מיושנות, ובית המשפט הסכים לכך. בית המשפט מצא כי סמכות הפעולה הקונקרטית ביחס לטענות נגד תיקון תקנון החברה נתונה בידי בעלי המניות, במקרה זה גדליה ויוסף, מיד לאחר ביצוע התיקון בשנת 2002. מאחר שבעלי המניות לא הגישו תביעה בתוך שבע שנים, כנדרש בחוק, תביעותיהם התיישנו, וכתוצאה מכך גם תביעות היורשים התיישנו, שכן הם יכלו לרשת רק את מה שבעלי המניות יכלו להוריש. באשר לפרשנות המונח "ירושה" בתקנון החברה, מצא בית המשפט כי התקנות, עוד לפני התיקון, לא אפשרו ירושת מניות. התיקון, שהוסיף את המונח "ירושה" לתקנות, לא שינה את ההסדר המשפטי והיווה רק הבהרה של הלשון הקיימת. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי זכות הירושה של בעלי המניות לא נשללה באמצעות התיקון, שכן היא לא הייתה קיימת מלכתחילה. יתר על כן, בית המשפט ציין כי התביעות הוגשו זמן רב מדי לאחר התיקון, ולכן קשה לדון בתוקפן. בשני המקרים ביקשו התובעים סעד הצהרתי, אשר נדחה, ובית המשפט הורה לתובעים לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 15,000 ₪ לכל תיק. פסק הדין דוחה את הטענות ומדגיש את הימנעותם של התובעים מלפעול במסגרת הזמן הנדרשת, דבר המוביל להתיישנות.