ע"א 37123-01-14

תקציר

הערעור מתייחס לצ'ק על סך 360,000 ₪ שמשך המערער ונמסר לנתבעת כבטוחה למילוי התחייבויות הנתבע כלפי המערער. הנתבע העביר את השיק לבנק המשיב, אשר ניכה אותו מחשבונו של הנתבע, שהיה אז בחובות, כארבעה חודשים לפני מועד הפירעון. סמוך למועד הפירעון ביטלה המערערת את השיק והנתבע הפך לחדל פירעון. הבנק המשיב תבע את המערערת על סכום השיק, והמערערת התנגדה לביצוע השטר בטענה כי הבנק אינו מחזיק בבוא העת משום שלא ניתנה תמורה בגינו והבנק היה מודע לפגם הקנייני. בית משפט קמא דחה את התנגדותה של המערערת והורה לה לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. המערער ערער על החלטת בית משפט קמא, אך שילם את מלוא סכום פסק הדין לפני הדיון בערעור. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם הבנק המשיב הוא מחזיק בבוא העת, כך שזכויותיו בשיק יגברו על טענות המערערת. בית המשפט מצא כי הבנק ניכה את השיק מחשבונו של הנתבע כארבעה חודשים לפני מועד הפירעון, כאשר החשבון היה בחובות, ולכן הבנק היה מחזיק בערך. חרף טענות המערערת כי הבנק לא החזיק בתום לב משום שידע שהשיק הוא לבטוחה ולא קיבל תמורה, מצא בית המשפט כי ניכוי השיק על ידי הבנק ארבעה חודשים לפני מועד פירעונו, בעת משיכת יתר, מעיד על תום ליבו של הבנק. בנוסף, זכותו של הבנק בשיק לא הייתה מותנית בטענות המערער בדבר חוסר תמורה או בידיעתו של הבנק על פגמים קנייניים, שכן טענות אלה התעוררו לאחר שהשיק נסחר לבנק. עוד קבע בית המשפט כי הלכת גויסקי, פסק דין קודם שאליו הושוותה פסיקת התיק הנוכחי, חלה על המקרה הנוכחי למרות ביקורת מסוימת עליו בפסיקה קודמת, וכי אין לבטל את פסק הדין בערכאה נמוכה יותר. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. השופטות ברכה בר-זיו ותמר נאות-פרי הסכימו עם פסק הדין, אך נאות-פרי הותירה ללא פתרון את השאלה האם הלכת גויסקי חלה על שטרי ביטחון.