עת"מ 53323-07-17

תקציר

פסק הדין דן בגבולות התערבותו של בית המשפט בהחלטות של רשויות התכנון. במקרה זה, העתירה, שהוגשה שלוש שנים לאחר מעשה, נועדה לערער על תוקפה של תכנית מתאר לפיתוח עירוני. בית המשפט מכיר בקיומו של פגם מינהלי בהליך אישורה של התכנית אך אינו מוצא עילה מספקת לביטולה, במיוחד בהתחשב במעמדה של התכנית כמעשה שנעשה ובפגיעה הפוטנציאלית באחרים בעלי זכויות במקרקעין בתחום התכנית. דוקטרינת הבטלה היחסית מוזכרת כהצדקה לכך. כמו כן, בית המשפט מדגיש כי הוא אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתן של רשויות התכנון, ומתערב רק במקרים חריגים של חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חוסר סבירות קיצוני. פסק הדין מתייחס גם להשתלשלות האירועים שהובילה לאישורה של תכנית מפורטת הנגזרת מתכנית המתאר. היא מציינת כי התכנית המפורטת פורסמה למתן תוקף בטרם חלף המועד האחרון להגשת עררים, בניגוד לתקנות התכנון והבנייה. עם זאת, בית המשפט קובע כי התכנית המפורטת הפכה למעשה גמור, וביטולה יגרום נזק רב יותר מאשר העמדתה על כנה, מה גם שהעותרת לא ביקשה צו מניעה מיידי עם הגשת העתירה. לבסוף, פסק הדין נוגע לסמכותה של ועדת הערר לדון בערר המופנה נגד תכנית שכבר פורסמה וקיבלה תוקף. ועדת הערר החליטה שאין לה סמכות, החלטה שנתמכה בפסקי דין קודמים. בית המשפט מסכים שברגע שמתפרסמת תכנית, היא הופכת לחוק, ורק לבית המשפט יש סמכות לבטל אותה. בנוסף, החלטת ועדת הערר לגופו של הערר נמצאה מבוססת וסבירה, ותומכת אף היא בדחיית העתירה. מטעמים מקיפים אלה, העתירה נדחית, והצדדים מקבלים הודעה על ההחלטה בהיעדר דיון.